תמיד יש את השלב הזה באבולוציה הרגשית שלי. זה מין מעגל שבין הקיצוניות האחת שבי - השמחה, לבין הקיצוניות האחרת שבי - העצב. ביניהם, או בשלב הקדם-עצב, ישנו חוסר-אכפתיות.
לא אכפת לי מי יתקשר אלי, מי ידבר איתי, מה יחשבו על השמלה החדשה שלי, אם מישהו יחשוב שאני שנונה, אם אני לא אחייך בעבודה. ויש שאומרים שגם חוסר אכפתיות היא עמדה. אני מאמינה שזה כורח.
זה המצב הזה שאתה תקוע בו. כמו לימבו כזה, עולם-מעבר בין האושר לשמחה.
Cue the tears
אקשן.
אני מזייפת חיוך, גיחוך, שאלה שהיא כאילו ממני. אני כל כך טובה בלזייף שלפעמים אני אפילו לא מכירה את עצמי.
פעם, כשהייתי יותר צעירה, נשבעתי לעצמי שתמיד, לא משנה מה יקרה, אשאר נאמנה לעצמי. ראיתי את החברה כדבר כל כך זר וכוחני, שרוצה להטפיש אותי, להפוך אותי לשטחית ולהקהות את הרגשות שלי, שבבירור (לפחות לי) היו חדים יותר ופחות סרים למרות משל כל אחד אחר שהכרתי.
קראו לי דרמטית, קראו לי רגישה מידי, ניסו לעגל אותי כדי שאתאים לCookie cutter שלא שאפתי להשתייך אליה בכלל. הבנתי שיהיה לי קשה להמשיך ככה. ומאז כמו הנפש הבודדה והזקנה שהרגשתי שיש לי, הרגשתי שאני נודדת לבד בעולם, מחפשת נפש זקנה ורגישה מידי גם כן שתדע לעזור לי להכיל את כל הכאב שיש בי, ועטיתי על עצמי שכבות בדרך. כאילו שהלב שלי כמו בצל, עטוף שכבות שכבות של רגשות שכל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו.
בדרך להכיר אותי, זה כמו משחק מחשב ויש בו רמות. רמה של עצב - בה העולם שחור, מלא רוח ועלי שלכת, ערבוב של סיגריות, דפי ספרים, ריח של כביסה ואבק; רמה של כעס - בה העולם אדום, יש רעידת אדמה ואין יציבות; רמה של בדידות - בצבע כחול עמוק, הרגשה כאילו אתה טובע במים קפואים. וכן הלאה וכן הלאה. אני יודעת שחלק מתייאשים בדרך, חלק לא משלימים אותה, חלק לא עוברים בהכל ומעטים אלו שמתמידים ונשארים.
האפאתיה היא הרמה הראשונה. המעטה החיצוני ביותר. היא המבט הספקני, הגבות המורמות, השפה המתעקלת, העיניים המתגלגלות. היא ה"אני כבר יודעת מה שאתם הולכים להגיד", החוסר אמון הראשוני שלי. קל יחסית לעבור אותה אם אתם יודעים איך.