ההבנה הזו לפעמים שכל מה שהמוח שלך מייצר לך הן הגבלות, היא הבנה אינטגרלית. כי את מבינה שכשאת לא עומדת בהן, את מרגישה שאת לא טובה מספיק. וזה מוביל להרגשת ריקנות כזו שגורמת לי לחשוב כאילו בחיים לא יהיה טוב בעולם יותר. כאילו אני מורכבת מסך של ציונים והישגים והערות ודברים שרק אני שמה לב שהם קיימים - אולי כי אני מגזימה בניתוח ואולי כי אני רגישה מאוד. זה מוביל אותך לתחושה של כלום. כאילו את כבולה בשלשלאות לתחושה ריקנית שלא מעידה עלייך (לפחות רציונלית אני מבינה את זה), אבל יש לה השפעה על כל העולם שלך ועל התפקוד היומיומי. החלטתי לשנות את זה. החלטתי לומר לעצמי שאני אקבע את ההגבלות, לא החברה.
אני אקבע אם אני מסתפקת ב75, אני אקבע כמה אני יכולה לעשות, אני אקבע מה יפה ומה אני אוהבת. אני אשמח כשאני מגשימה מטרות שהצבתי לעצמי, ולא אבכה כשלא עמדתי בציפיות לא ריאליות של עצמי.
אולי זה מתערער לפעמים,
אבל התחושה הזו של שליטה ומסוגלות, כ"כ הרבה יותר טובה מהחלופה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
