חשבתי הרבה על מהו אבדן בשבילי. כי הפוסט הזה אמור להוציא ממני משהו משמעותי, תובנה. אני מנסה להחליף את הטיפול הפסיכולוגי שהחלטתי לעזוב בבלוג. היה לי קשה לבוא עם משהו מגובש. אז זה הגיבוש. אלו התובנות שלי מהטיפולים כשאני שוטחת אותם באופן כרונולוגי, בשביל להבין בעצמי מה היה בשנים האחרונות שלא הפנמתי ולא כתבתי פה.
אבדן זה מתי אני מאבדת את עצמי, מתי אני מרגישה שאני מאבדת אחרים, כשאין משמעות?
זהו פוסט של קיא מילולי של תובנות שצברתי.
אבדן בעיניי זה לא לראות כיוון, וזה קורה לי די הרבה. אבל כמו שאני רואה את זה, בחיי היו כמה שלבים של אבדן:
א. אבדן הילדות
ב. אבדן הבית
ג. אבדן התמימות
הראשון היה כשעברתי שנים שלמות בבית שלי. מיותר לציין שהבית שלי לא עשה לי טוב. הייתי ילדה רגישה מאוד, גדלתי בסביבה לא יציבה, לא תומכת, לא וודאית, וזה גרם לי להיות מבוגרת, אחראית, עצמאית, רגישה מידי, מודעת מידי, חסרת ביטחון, ממש הוריד לי את הערך העצמי לרצפה. אני עדיין עובדת עליו. מה שהבנתי מהאבדן הזה זה שאני לא מוכנה להביא ילדים, זה מפחיד אותי. מפחיד אותי שיש לי כזה כוח להרים או להוריד אדם. מפחיד אותי שיש לי כזו יכולת לפגוע ביצור חסר ישע. שאני הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לו. אמא שלי הייתה גורם מכריע בזה. לא דיברתי איתה יותר משנתיים וחצי. אני מרגישה שאמא שלי גרמה לי לאמביוולנטיות, תמיד הייתי צריכה לרדוף אחריה כדי לקבל ממנה יחס, והיחס שלה היה מאוד חמים או מאוד מרוחק. היא אהבה אותי לשניה והורידה לי את הביטחון העצמי בשניה אח"כ. היא רדתה בי, הוציאה עליי תסכולים, את חוסר הביטחון שלה, נטעה בי הבנות שאף אחד לעולם לא ירצה אותי, שאני לא טובה מספיק ובחיים לא אהיה וכולם מנצלים אותי. היא בעיקר תקעה אותי במצב סטטי.
האבדן השני היה כשהוריי נפרדו, זה היה תהליך קשה ומכוער שהשאיר אותי שבורה ומרוסקת. ההבנה שהבית שלי לא נורמטיבי היא הבנה שהייתה לי מזמן. ההבנה שהיחסים של ההורים שלי לא טובים הייתה לי מגיל קטן מאוד, ועדיין, זה כל מה שהכרתי. הכרתי בית שבור שהוא תוצאה של שני בתים שבורים אחרים. הכרתי שני הורים שלא אוהבים, לא נוגעים, לא מנשקים, לא מדברים, רק צועקים. הכרתי דפוסים לא בריאים, מצבי רוח, גירושין. היה יום קשה בבית, הוא נגמר בתחנת המשטרה בגלל הפה הגדול שלי, בזמנו חשבתי שזה מצחיק, אבל האמת שזה היה טראומתי. קיבלתי צו הרחקה מהבית לשבועיים. עד היום קשה לי לומר את זה, אבל ייתכן שזה לטובה. מאז בעצם הבנתי איך זה מרגיש שאין לך לאן לחזור. הייתי מתבדחת שאני הומלסית. אחי הקטן שכר חדר בדירה, אבי שכר דירת חדר ואני גרתי בחדר בודד במעונות בעיר אחרת. הבית שלי, המשפחה שלי, תמיד היו כ"כ סימבוליים בעיניי, השורשים שלי. תמיד הייתי בטוחה שיהיה לי לאן לחזור. גם כשבבית לא היה טוב, גם כשהיא לא תיפקדה, גם כשהוא לא דיבר, גם כשהם לא עבדו, גם כשהיה קשה, זה היה הבית שלי ומה שהכרתי. החברות שלי, החלון שלי בחדר, הסיגריות שלי בחורף כשאני נושפת אוויר קר בתוך החדר שלי, הסלון שהיינו רואים בו ריקי לייק וחוק וסדר. הכל הפך לתפאורה בהצגה זרה שאני רק מחליפה בה. כשביקרתי בבית אחרי שנגמר צו ההרחקה לקחת בגדים (כמובן שההורים שלי הפכו את זה לריב קולני, אבי ליווה אותי וחיכה לי) הבנתי שבית הוא רק יסודות, אבנים, גבס, אין בו תוכן אמיתי. היציבות האמיתית היא בך, את מביאה את הבית שלך לכל אשר תלכי. המשפחה שלך יכולה להיות שם, היא תיתן לך קרקע יציבה, אבל את חייבת להיות יציבה בשביל עצמך. למדתי את זה מילדות, מימשתי את זה בבגרות. אין מספיק מילים לתאר את התהליך שעברתי.
האבדן השלישי היה פוסט גירושין. התפרקות הנישואין של הוריי החלה לפני שנולדתי בעצם. דודות שלי אמרו ששלושה חודשים לאחר שאמי ואבי נישאו אבי הבין שהוא לא מסוגל לחיות איתה בגלל "השגעונות שלה". אמי נכנסה כמה חודשים אח"כ להיריון איתי כשהפסיקה מבחירה באופן חד-צדדי לקחת גלולות. אבי לא רצה ילדים בשלב זה, אך לא היה לו מה לעשות. אני נולדתי והיוצרות כנראה התהפכו, אבי רצה אותי ואמי היא זו שמגיל צעיר יחסית רדתה בי וגרמה לי להבין שככל הנראה לעולם לא תאהב אותי. האהבה שלה הייתה בצורה של שליטה. כשהיא ראתה שהיא מאבדת אותי, היא חזרה והתחנפה עד שהייתי תחת אחיזתה שוב, ואז יכלה לחזור להתנהגותה הטבעית ולרדות בי. אבי עזב את אמי בפעם השניה או השלישית בשנה הראשונה ללימודיי. הרגשתי אחראית לכך, לפעמים הרגשתי טוב ולפעמים קצת פחות. היא אמרה לי שאני אשמה בזה שהוא עזב, בזה כמובן שלא האמנתי. אבל ידעתי שיש לי חלק בכך. לפני שעזב אחי ואני קנינו לו כרטיס טיסה לארה"ב לפגוש את אחיו, לבד. לחשוב קצת. זמן לא רב לאחר ששב משם עזב אותה. בין לבין היה תהליך של התפרקות שלה. תהליך עליו כמעט ולא סיפרתי לאיש מלבד בטיפולים. אולי פלטתי איזו אנקדוטה פה ושם. גרתי במעונות, חיכיתי לדעת אם אני מתקבלת ללימודים ועשיתי מבחנים במכינה, שבתי הביתה רק בסופי שבוע לרוב. כשאבי אמר לי שהוא עזב, כבת צייתנית ומושפלת שהייתי אז, יצרתי קשר עם אמי לבדוק איך היא מסתדרת. שבתי מהר הביתה כדי להיות לה לאוזן קשבת. היא כמובן לא בחלה באמצעים, האשימה אותי בכל שהיה ובכך שעזב. ובכך החל תהליך בו אמי ואני הפסקנו את הקשר שלנו שמגיל צעיר לא היה כזה טוב ממילא. היא הפסיקה לנקות את הבית, לכבס, לבשל. אני בינתיים חזרתי הבייתה בהמתנה לידיעה לאן אני מתקבלת ואם בכלל. אחי הקטן היה בצבא. היא סירבה לקנות לנו אוכל מכיסה, היא סירבה לשלם חשבונות, היא רבה איתי כל יום ואמרה לי דברים קשים. אחי חזר מהצבא והיינו צריכים לכבס ולבשל עבורו. השיא היה שהשארנו אותה לבד בפסח וחגגנו עם משפחתו של אבי.
דבר שלא ציינתי בבלוג ואולי כדאי להזכיר הוא שאני מתמודדת עם הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית שנוגעת לאוכל. אני לא אוכלת ירקות או פירות, אני חייבת שהאוכל יוגש לי מופרד, אני לא מסוגלת לראות אחרים אוכלים ירקות, אני לא מסוגלת שהם יגעו באוכל שאני עומדת לאכול, אני לא אוהבת לראות אוכל מתערבב, אני צריכה לשטוף ידיים אם אני נוגעת במישהו שנגע בירק\פרי, אני לא מסוגלת לשטוף כלים שהיו בהם ירקות.
למה זה משנה? כי אחי הכין משהו עם עגבניות שאני לא אוכלת, השאיר עגבניות ומלא כלים בכיור והלך לצבא. אמא שלי ידעה שאני לא נוגעת והשאירה את זה בכיור. עבר משהו כמו שבוע ואמרתי לאבי שאמר לי שאני חייבת לשטוף את הכלים האלו. אני לא יכולה לתאר במילים את תחושת החרדה שאחזה בי. נערכתי נפשית למבצע 3 שעות, עטפתי את ידיי בשקיות כפולות שהוחלפו כל כמה דקות, הקאתי במהלך השטיפה, היו תולעים בכיור. בכיתי. בחיים לא היה לי קשה כל כך. ושנאתי אותם שהם מכריחים אותי להתמודד עם זה ככה.
שבועיים לאחר מכן הכל התפוצץ.
אחרי שעזבתי את הבית ירדתי במשקל יחסית בצורה דרסטית (החזרתי חלק מזה חזרה היום) ובמעט זמן, החלקתי את השיער, למדתי להתאפר ובעיקר למדתי שאני נמנעת. לא יצאתי עם בנים בתיכון, גם לא בצבא. לא אהבתי מעולם את איך שנראיתי, הרגשתי שאני תקועה בשלב של ברווזון מכוער. עברתי עבודה של גדולים ומכינה לפני שיצאתי מאחיזתה של אמי. מצד אחד אני אמורה להודות לה, היא הפכה אותי למה שאני היום. מצד שני, אני לא ממש מסוגלת. אני לא יכולה לראות אותה, יש לי חשק להקיא. אני לא מדברת איתה, חסמתי אותה בכל מדיה אפשרית ואני לא מתכננת להכיר אותה לאף בן זוג עתידי אם אי פעם יהיה לי אחד. מעניין שמתוך אובדן ניתן לראות איזה ניצן קטן של תקווה שהוא אני היום. בגיל 26 יצאתי לדייט ראשון, בגיל 26 נדלקתי על בחור ואמרתי לו והוא דחה אותי, בגיל 26 הרגשתי מה ההרגשה הזו של לב כואב. זה היה נורא ונהדר. זה מראה שיש בי משהו שלא הכרתי. משהו ששווה להילחם עליו. משהו ששווה לזכור בימים קשים.
אני גוף
ולב פועם
ומלא מלא מלא אהבה.
וגם אם יש מצבי רוח וגם אם הם חזקים, הם רק מביאים אותי ליעד הסופי - אני טובה יותר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
