What I know, is that no one I know has it.
My father's arms around my mother's neck,
Fruit too ripe to eat, a door half way open.
When your name is a just a hand I can never hold,
everything I have ever believed in, becomes magic.
I think of lovers as trees, growing to and
from one another, searching for the same light.
My mother's laughter in a dark room,
a photograph greying under my touch.
This is all I know how to do, carry loss around until
I begin to resemble every bad memory,
every terrible fear,
every nightmare anyone has ever had.
I ask, did you ever love me?
You say of course, of course so quickly
that you sound like someone else
I ask are you made of steel? are you made of iron?
You cry on the phone, my stomach hurts
I let you leave, I need someone who knows how to stay.
(Warsan Shire - The Unbearable Weight of Staying)
אני מתוודה: יש לי בעיה. יש לי פחד מאינטימיות. יש לי פחד ממערכות יחסים. יש לי התקף חרדה בכל סיטואציה מינית או אינטימית עם בחור שאני רוצה\סמי רוצה ואפילו לא רוצה בכלל. גברים מפחידים אותי. אין לזה סיבה רציונלית, ההתפתחות שלי הייתה כזו של הימנעות מסיטואציות מיניות, מאינטימיות ומאהבה.
תמיד חשבתי שהפחד מגברים הגיע מחוויה שלילית עם הגברים בחיי, ויכול להיות שזה נכון. לא חשבתי על זה לעומק. אני יודעת שהרבה מהאנטי שיש לי לגברים נובע מתפיסות שהשתרשו אצלי של בוז כלפיהם. תפיסה שלהם כיצורים פשוטים, יצריים, כאלו שיכולים לפגוע בך ושהתועלת שלהם נמוכה מהנזק. אני מודה שזו תפיסה קשה מאוד אבל אני חושבת שהיא פתחה אצלי מגננה מגברים.
כשזה מגיע לאהבה, לקרבה, ליחסים אישיים, אני מראש חושבת שאנשים יעזבו אותי. אני מפחדת מהלבד הזה. מהיום אחרי. לפעמים אני מצפה לתגובות לא ריאליות או משווה יותר מידי או לחוצה ומשווה הכל ואז הדברים לא הולכים כמו שאני רוצה ואז כאילו שאני במירוץ נגד הזמן. אני חייבת למחוק כל שארית מהם, כל הודעה, כל זיכרון, כל פירור. להתנקות. אחרת הם ישארו בכל מקום ויזכירו לי את הציפיה והכאב שבא איתה. ואני לא שולטת בציפיה. זה המקום הנורא הזה שבו אני תקועה. אני לא אני במקום הזה, אני בחורה "חלשה" שקיוותה לשווא. וזה מצחיק כי רגשות מקושרים אצלי לחולשה. להרגיש זה דבר שאני לא מסוגלת בהקשר הזה כי אני מניחה אוטומטית שזה מקור לפגיעה.
אני קלמנטיין קרוצ'ינסקי בשמש נצחית בראש צלול, שמרגישה עמוק מידי ואימפולסיבית מספיק לקבוע הליך שיוביל למחיקת אנשים מחיי, לו כמובן האופציה הייתה ניתנת לי.
ההגנה הזו נותנת לי שליטה. אני מוחקת אותם לפני שהם ימחקו אותי. אני זאת שלא רציתי אותם. אני דוחה ולא נדחית. בכך נחסכת ממני בושה, שקיימת רק בראש שלי כמובן, שמאששת לי את כל הwishful thinking הכי עמוק שלי לגבי עצמי - את לא טובה מספיק.
הקטע של התרגיל הזה היה לדבר על דפוסים דוממים שקיימים אצלי המון זמן, שלא נותנים לי מנוח. שנמצאים מתחת לפני השטח אבל אף פעם לא צפים מספיק כדי שאוכל להבין מה אני באמת עושה. כדי להביא שינוי קטן. והרגשתי שאני נושמת לרווחה כבר מלפני כמה פוסטים.
רפורמציה היא מהפיכה רחבת היקף. אני מסיקה ממנה שאני צריכה לעבור עוד הרבה הבנות קטנות כאלה כדי לסגל התנהגויות טובות.
אז לאור ההתמודדויות האחרונות שלי, חשבתי לכתוב על התחום שזנחתי הכי הרבה בטיפול, התחום הרומנטי. עשיתי את זה מהפחד להתמודד עם מה שאמצא שם.
לפני כל דייט אני נתקפת חרדה אמיתית: קושי בנשימה, הזעה, רעד בכל הגוף, קשה לי לפקס את המחשבות שלי. במהלך הדייט עצמו אני צריכה אלכוהול (זה שכיח אני יודעת). זה כאילו שהמוח שלי נאבק בעצמו. יש לי שני חלקים במוח, הקדמי שמשדר: "הכל בסדר לחלוטין", מדבר שיחה כמעט נורמלית. והחלק האחורי שנראה כמו פאניקה מוחלטת. הגוף שלי לא מגיב לי ממש, הוא מתקשח ואני משדרת ריחוק נוראי, למרות שהחלק הקדמי של המוח שלי לא מראה ששום דבר קורה.
אחרי דייטים אני הרבה פעמים בוכה, זו הדרך של הגוף שלי לשחרר לחץ. הרבה פעמים הגוף שלי בטראומה, לוקח לו להתאושש מזה כמה ימים ואני לא ישנה כמו שצריך ביום שאחרי, לפעמים גם יומיים ואין לי תיאבון.
וזה לא אמור להיות ככה. אני יודעת שלא. אבל אני לא יכולה לעצור את זה. לאחרונה התחלתי לעבוד על זה בצורה של שינוי המחשבות וניסיון להיות קצת פחות שיפוטית כלפי עצמי. רק ש Old habits die hard, והשיפוטיות באה לי באופן טבעי ודי הורסת כל התקדמות רומנטית שיש לי.
אולי דווקא מהמקום הביקורתי והשיפוטיות תתחיל הרפורמציה שלי. בדומה לרפורמציה הנוצרית שבאה ממקום ביקורתי, שנתפס בזמנו כרע, אך יצרה דבר טוב בסופו של דבר (לדעתי לפחות). אולי גם הרפורמציה שלי נועדה להביא תוצאות טובות בסוף תהליך שנתפס כמו שינוי של המון הרגלים רעים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
