עם השנה החדשה באה חרדה חדשה. אולי לא חדשה, כי אם ישנה מאוד. החרדה ממגע פיזי, מאינטימיות. מהפעם הראשונה.
החרדה מכה בי. והוא והוא והוא. כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה שהוא רוצה והוא רגוע והוא והוא ואני?
אני לא רוצה להיות קאת'י מחמש השנים האחרונות. אני רוצה יותר.
אני רוצה לעשות מה שאני רוצה בזמן שלי. ומצד שני, אני רוצה שהחרדה תיפסק. שאני אוכל לומר כן בביטחון, שאני לא אתעכב בהגזמה על הפגמים שלי ופשוט אשב בחדר שלי בשאלה של למה לא עשיתי את זה? ובכלל כל התהיות והשאלות ו"מה אם". לפעמים קצת נמאס לי ממה אם בא לי לחיות. ולפעמים כל מה שאני רוצה זה קצת זמן. זאת הבנה שזה בסדר לחכות קצת כי זו פעם ראשונה. שזה בסדר לומר לעצמי: "היי, את בסדר". אני יודעת שהוא אומר את זה, אני יודעת שהוא מקווה להתכוון לזה, אבל אני יודעת שהוא לא.
וזה למה נמנעתי מקשרים בכל מקרה.
אני רוצה להגיד אבל אני קופאת
זאת הפעם הראשונה שלי.
זאת תהיה הפעם הראשונה שלי.
אני רוצה לדעת איך לגשת לדברים, אבל אני לא, איך לומר מה אני אוהבת, רוצה, טוב לי, לא טוב לי. אבל במקום זה אני מרגישה שאני מכבידה ופשוט עוזבת את זה.
אז לשנה החדשה אני מאחלת לעצמי לדבר.
אבל לא ככיסוי לדברים, לא כדי להצחיק אחרים, לא כדי למלא שתיקות מביכות. לדבר כדי להגיד, כדי להוציא מילים שמבטאות רגשות ויש להן משמעות עצמאית. מילים שיעזרו לי להבין אחרים, מילים שיעזרו להם להבין אותי.
מאחלת לעצמי קצת לוותר לעצמי, קצת להסתכל על הדברים החיוביים
לאהוב
לנשום
לא לעשן
לסיים את התואר
להבין מי אני טוב יותר
להמשיך לכתוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
