עשיתי משהו שפחדתי לעשות. היינו הוא ואני ושנינו ביחד לבד. והתחושה הזו של ביחד לבד כל כך זרה לי. גם איתו. זה התחיל מהמוכר. ידיים שלובות.
ובהמשך היה כל כך הרבה חוסר וודאות שחשבתי שאני טובעת בו. שהוא מציף אותי ומכלה אותי.
אבל היה בזה משהו טוב, נכון ואמיתי.
היו שם 4 שעות שבילינו יחד שהרגישו כאילו הן הכילו את כל העולם הזה שפספסתי. היה בהן צחוק, שתיקה, קרבה, דיבורים, רצינות, כנות, תשוקה, סקרנות.
ואז הלכנו לטייל עם הכלב, כאילו שאנחנו באמת זוג. כאילו שזה טבעי לשבת בפארק ולדבר, להחזיק ידיים. נפרדנו ואחרי כמה שעות דיברנו שוב בטלפון. כאילו 4 שעות הן לא באמת זמן אמיתי.
ואני הרגשתי שיכולתי להישאר איתו בחדר החצי אפל שלי, מנומנמים, לפחות עוד כמה שעות, שזו ללא ספק התחלה טובה.
...
האופוריה הזו שאפפה ועדיין אופפת אותי, היא רק סימן לבאות. את עתידה להיפגע, שימי לב. ועדיין יש בתוכי איזו ג'וי קטנה שאומרת לי: "ואולי את לא. לא תוכלי לעוף אם לא תנסי". ולכולם הרי מגיע סיכוי קטן לעוף. גם לבחורה הזו שחושבת על עצמה לרוב רק דברים רעים, שכבר חודש שלם לא מבינה מה היא עשתה כדי שאיכשהו יזומן לה טוב לחיים. אחרי כל כך הרבה לא טוב. גם לזאת שלא מצליחה לרוב, שנאבקת, שרוצה אבל לא מצליחה להיות מושלמת. לזאת שטובה בלצפות וחיה את חיה בפחד מתוך חלון, צופה באחרים חיים באמת.
גם לה מגיע לפעמים.
...
והכי חשוב לסיים בתודה. תודה שגם אם יכאב לי, עכשיו כל כך טוב לי שזה לא משנה. שאני אוכל לקרוא את זה ולומר פאק איט, זה היה טוב. תודה שטוב. תודה שאחרי דחיה ע"י מי שחשבתי שנועד לי, שחשבתי שלא אקום, בדרך הכי אגבית שיש קמתי והמשכתי הלאה. תודה על סרטים, על חוסר מנוחה, על התעסקות מתמדת, על חרדה, על זה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
