אחרי סדרת פוסטים שעוסקים ב-זה חשבתי לכתוב פוסט אחד עליך. אז עברנו די הרבה אתה ואני. שנינו לא ממש מנוסים, אני לא בכלל. שנינו חסרי ביטחון. ואני, שלא היה לי משהו כמוך מעולם, ייתכן וביקשתי ממך קצת יותר ממה שיכולת לתת לי. עברתי כמה ימים של חוסר ודאות לגביך, לגביי, לגבי מה אני רוצה ממך. האמת שאחרי כמעט חודשיים אני לא באמת יודעת. אני יודעת שרציתי שאתה תדע. אני יודעת שייתכן שאולי רציתי שתדע כדי שתגיד לי ואז אני אוכל לומר שאני יודעת כי עמוק בפנים אני חושבת שאני יודעת, או אולי אני מפחדת להודות בזה בקול. כל החוסר ידיעה הזה, הבלבול הזה גרם להתנגשות חזיתית במה שאני הרגשתי כ-150 קמ"ש לפחות. הלב שלי התקשה לעמוד בזה ואני עדיין אוספת את הריקושטים.
אתה רזה יותר ממני. יש לך פגם קטן באף שבעיניי די מוסיף לך חן. אתה לא נינוח בתחילת הפגישות איתי וזה קנה אותי. אני לא נינוחה אף פעם בהתחלה. אתה לא מתייחס יפה במיוחד לכלב שלי או ללב שלי, אתה לא מספר לי הרבה, לא כמו שאני מספרת לך, או לפחות לא כמו שנדמה לי. אני אומרת לעצמי בראש ש: Constantly talking isn't necessarily communicating. אני רואה את ג'ים קארי וקייט ווינסלט יושבים במיטה. זו סצינה שנכתבה עלינו. אני תמיד מדברת, אתה מחייך, שותק, הרבה פעמים לא מבין אותי. זה מרגיש לפעמים כאילו שאנחנו מדברים בשתי שפות שונות שלא תמיד נקלטות באותו מישור בזמן. לפעמים לא תאמר לי כלום ולפעמים תתווכח איתי על הדבר האיזוטרי ביותר בעולם עד שאני אכריז שניצחת וצריך להוסיף לscore שאנחנו מנהלים (אבל אף אחד מאיתנו לא באמת זוכר מי מנצח לפיו). פעם אמרת לי שרק בגלל הפרצופים שלי אני צריכה לנצח. לפעמים נשכב במיטה ונדבר על כלום כי התעקשתי שנדבר, כי קשה לי לשתוק איתך. הפנים שלי מול שלך, השפתיים שלך מול שלי, הלב שלך פועם ואני מצליחה לשמוע אותו, אני ארגיש את הבל פיך מלטף את פניי. כשאתה בא אז כל האנרגיות שלי מרוכזות בך. אנחנו שוכבים שעות ומדברים, לפעמים הולכים לישון. קשה לי לישון לידך, למרות שמאז הקרע בינינו יותר קל לי לישון ולאכול לידך.
וה"קרע" הזה עליו אני מדברת, זה משהו שקשה לי לעכל אותו, בייחוד שרק התחלנו. התחלה אמורה להיות זמן כזה בו אתה רוצה להיות עם האדם השני, לא יכול לקבל מספיק ממה שיש לו. זה לא היה כך אצלנו. פחדתי להכניס אותך, שלחת לי מסרים שלא ידעתי לקרוא. וכשהכנסתי זה היה טוטאלי וזה אולי הפחיד אותך. לילות של חוסר שינה של דיונים על הכל ועל כלום, אתה בחצי השני במיטה, כמו שמעולם לא היה לי. הגוף שלי כמו שמעולם לא העזתי להראותו לאיש, תאורה מעומעמת, מיטה חצי מוצעת והריח שלך. ואז זה הגיע, התחלת לשחק לי עם המוח. גיליתי איך זה מרגיש לאבד רגשות שהיו לי ביום אחד. איך זה מרגיש שהאדם שבילית איתו כל כך הרבה זמן והרגשת שהוא מרגיש את זה גם, הפך לזוג עיניים ריקות שאת עושה הכל כדי לא להסתכל לתוכן. שאת לא יכולה להביט בו כי כל כך נפגעת. מלחשוב שאולי עכשיו הגעתי לחוף מבטחים, הבנתי שטעיתי ואני צונחת למטה מהר ואני זו שתצטרך להיות המצנח וזו שתופסת את עצמי. זה נהיה משחק מביך של כן-לא, שאני לא יודעת כבר מה נשאר מאותה הבחורה שהייתי. החלטנו שניתן לזה עוד הזדמנות. אני נכנסתי לזה במודע, ואני אומרת לעצמי שאני כבר יודעת. אני יודעת שזה לא יעבוד. אולי זה wishful thinking, כי שמתי לב שאני לא סומכת עליך יותר. אני חשדנית בהתחלה, אך כשאני סומכת זה טוטאלי וקשה לאבד את זה. והצלחת. אני בטוחה שאתה הולך להיפרד ממני, אבל יותר מזה, אני לא מצליחה שלא לחשוב מחשבות שנוטפת מהן קנאה. זה מגעיל אותי.
ואולי כמו שביונסה אמרה, כל מה שדרוש הוא עוד קצת זמן כדי להראות לי שאני יכולה לשוב ולסמוך עליך. ברור לי שאנחנו שני אנשים שונים לגמרי, סביר להניח שלא נעבוד לטווח הארוך, אני אולי שמרנית מידי בשבילך, אבל כרגע אתה טוב לי, או לפחות ככה אני חושבת. למרות מה שאמרו לי, למרות שהגוף שלי עובד על אוברדרייב, אני נותנת לך להיכנס. בוא, פגע בי, תן לאש שלך לשרוף את כל מה שיש בי. אני חזקה מזה. אני יכולה לגבור על הכל גם על לב שבור, אגו קצת פגוע, אהבה שנתתי ולא תחזור, אמון מנופץ. אני יכולה ואני אצא בצד השני מנצחת. ועדיין, בבקשה אל תפגע בי. לא בכוונה לפחות. תן לזה צ'אנס אמיתי. אני יודעת שאני מנסה לעשות את זה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
