| 8/2017
Reformation
I don't know when love became elusive
What I know, is that no one I know has it.
My father's arms around my mother's neck,
Fruit too ripe to eat, a door half way open.
When your name is a just a hand I can never hold,
everything I have ever believed in, becomes magic.
I think of lovers as trees, growing to and
from one another, searching for the same light.
My mother's laughter in a dark room,
a photograph greying under my touch.
This is all I know how to do, carry loss around until
I begin to resemble every bad memory,
every terrible fear,
every nightmare anyone has ever had.
I ask, did you ever love me?
You say of course, of course so quickly
that you sound like someone else
I ask are you made of steel? are you made of iron?
You cry on the phone, my stomach hurts
I let you leave, I need someone who knows how to stay.
(Warsan Shire - The Unbearable Weight of Staying)
אני מתוודה: יש לי בעיה. יש לי פחד מאינטימיות. יש לי פחד ממערכות יחסים. יש לי התקף חרדה בכל סיטואציה מינית או אינטימית עם בחור שאני רוצה\סמי רוצה ואפילו לא רוצה בכלל. גברים מפחידים אותי. אין לזה סיבה רציונלית, ההתפתחות שלי הייתה כזו של הימנעות מסיטואציות מיניות, מאינטימיות ומאהבה.
תמיד חשבתי שהפחד מגברים הגיע מחוויה שלילית עם הגברים בחיי, ויכול להיות שזה נכון. לא חשבתי על זה לעומק. אני יודעת שהרבה מהאנטי שיש לי לגברים נובע מתפיסות שהשתרשו אצלי של בוז כלפיהם. תפיסה שלהם כיצורים פשוטים, יצריים, כאלו שיכולים לפגוע בך ושהתועלת שלהם נמוכה מהנזק. אני מודה שזו תפיסה קשה מאוד אבל אני חושבת שהיא פתחה אצלי מגננה מגברים.
כשזה מגיע לאהבה, לקרבה, ליחסים אישיים, אני מראש חושבת שאנשים יעזבו אותי. אני מפחדת מהלבד הזה. מהיום אחרי. לפעמים אני מצפה לתגובות לא ריאליות או משווה יותר מידי או לחוצה ומשווה הכל ואז הדברים לא הולכים כמו שאני רוצה ואז כאילו שאני במירוץ נגד הזמן. אני חייבת למחוק כל שארית מהם, כל הודעה, כל זיכרון, כל פירור. להתנקות. אחרת הם ישארו בכל מקום ויזכירו לי את הציפיה והכאב שבא איתה. ואני לא שולטת בציפיה. זה המקום הנורא הזה שבו אני תקועה. אני לא אני במקום הזה, אני בחורה "חלשה" שקיוותה לשווא. וזה מצחיק כי רגשות מקושרים אצלי לחולשה. להרגיש זה דבר שאני לא מסוגלת בהקשר הזה כי אני מניחה אוטומטית שזה מקור לפגיעה.
אני קלמנטיין קרוצ'ינסקי בשמש נצחית בראש צלול, שמרגישה עמוק מידי ואימפולסיבית מספיק לקבוע הליך שיוביל למחיקת אנשים מחיי, לו כמובן האופציה הייתה ניתנת לי.
ההגנה הזו נותנת לי שליטה. אני מוחקת אותם לפני שהם ימחקו אותי. אני זאת שלא רציתי אותם. אני דוחה ולא נדחית. בכך נחסכת ממני בושה, שקיימת רק בראש שלי כמובן, שמאששת לי את כל הwishful thinking הכי עמוק שלי לגבי עצמי - את לא טובה מספיק.
הקטע של התרגיל הזה היה לדבר על דפוסים דוממים שקיימים אצלי המון זמן, שלא נותנים לי מנוח. שנמצאים מתחת לפני השטח אבל אף פעם לא צפים מספיק כדי שאוכל להבין מה אני באמת עושה. כדי להביא שינוי קטן. והרגשתי שאני נושמת לרווחה כבר מלפני כמה פוסטים.
רפורמציה היא מהפיכה רחבת היקף. אני מסיקה ממנה שאני צריכה לעבור עוד הרבה הבנות קטנות כאלה כדי לסגל התנהגויות טובות.
אז לאור ההתמודדויות האחרונות שלי, חשבתי לכתוב על התחום שזנחתי הכי הרבה בטיפול, התחום הרומנטי. עשיתי את זה מהפחד להתמודד עם מה שאמצא שם.
לפני כל דייט אני נתקפת חרדה אמיתית: קושי בנשימה, הזעה, רעד בכל הגוף, קשה לי לפקס את המחשבות שלי. במהלך הדייט עצמו אני צריכה אלכוהול (זה שכיח אני יודעת). זה כאילו שהמוח שלי נאבק בעצמו. יש לי שני חלקים במוח, הקדמי שמשדר: "הכל בסדר לחלוטין", מדבר שיחה כמעט נורמלית. והחלק האחורי שנראה כמו פאניקה מוחלטת. הגוף שלי לא מגיב לי ממש, הוא מתקשח ואני משדרת ריחוק נוראי, למרות שהחלק הקדמי של המוח שלי לא מראה ששום דבר קורה.
אחרי דייטים אני הרבה פעמים בוכה, זו הדרך של הגוף שלי לשחרר לחץ. הרבה פעמים הגוף שלי בטראומה, לוקח לו להתאושש מזה כמה ימים ואני לא ישנה כמו שצריך ביום שאחרי, לפעמים גם יומיים ואין לי תיאבון.
וזה לא אמור להיות ככה. אני יודעת שלא. אבל אני לא יכולה לעצור את זה. לאחרונה התחלתי לעבוד על זה בצורה של שינוי המחשבות וניסיון להיות קצת פחות שיפוטית כלפי עצמי. רק ש Old habits die hard, והשיפוטיות באה לי באופן טבעי ודי הורסת כל התקדמות רומנטית שיש לי.
אולי דווקא מהמקום הביקורתי והשיפוטיות תתחיל הרפורמציה שלי. בדומה לרפורמציה הנוצרית שבאה ממקום ביקורתי, שנתפס בזמנו כרע, אך יצרה דבר טוב בסופו של דבר (לדעתי לפחות). אולי גם הרפורמציה שלי נועדה להביא תוצאות טובות בסוף תהליך שנתפס כמו שינוי של המון הרגלים רעים.
| |
Accountability
ללמוד לאהוב את עצמך זה לא פשוט כשאת מתחילה מאפס. זה לא פשוט לקחת אחריות כשהפרספקטיבה שלך מעוותת אז איז. ועדיין, המטרה של כל התרגיל הזה הייתה מלכתחילה לשחרר ולהמשיך הלאה. אז לקחת אחריות.
אין ספק בעיניי שקשה לי לקחת אחריות על כל מיני דברים שאני עושה. רק לפני כחודשיים הפסקתי לדבר עם החברה הכי טובה שלי, כנראה לנצח. בגלל שאולי, במידה מסוימת, לא הייתה בי הבגרות לקחת אחריות. כי התמודדתי עם דברים, כי קשה לי להכיל את כל הרגשות האלו שמרכיבים אותי לפעמים. בייחוד שאני עכשיו בלי תרופות, בלי טיפול. משתדלת לנסות להתמודד עם החיים head on.
ולפעמים הבלוג הוא המקום האולטימטיבי בשבילי לומר "אני לוקחת אחריות". גם אם לא במילים מפורשות. לפעמים אני לא מצליחה לומר את מה שאני רוצה. אני חושבת שאני אמיצה פנים מול פנים, אני חושבת שאני כנה ואמיתית ויכולה לעשות את זה. האמת, לפעמים זה בגלל גאווה, לפעמים זה בגלל חסם פנימי שקיים בי ואני עובדת עליו - קשה לי להראות לאחרים שאני צריכה אותם. קשה לי להראות אהבה. כאילו שאם לא אגיד את זה, זה לא יתקיים ויעלם בשקט בשקט מעל פני השטח - הרגשות שלי.
בעיניי, לומר למישהו "אני צריכה אותך"\ "התגעגעתי אליך"\ "אני אוהבת אותך" שווה ערך לאמירה ש"אני לא יכולה לחיות בלעדייך". זה הדבר שקשה לי. קשה לי להצטרך. קשה לי לבוא ולומר רציתי לשמוע ממך או ליזום תכניות, או אפילו לומר שאני מצטערת כי יש בזה מעין הבנה של "ההשפעה שלך עלי גורמת לי לרגשות" וזה יכול לפגוע בשני הצדדים. השלב הבא בניתוח כולל הבנה שאני תלויה בך, באהבה שלך, ברגשות שלך, במילים ובמחשבות שלך. שאני לא אני בלי חלק ממך. כל החיים די למדתי שאני אני לבד. שלומר שאני צריכה אותך אומר שאני חלשה ופגיעה בפנייך, שתוכל לפגוע בי. וזה לא משהו שאני מוכנה אליו. אז מה אני עושה? אני נאלמת דום, אני נעלמת ולא עונה, אני דוחפת ממני, אני מדחיקה, אני משחקת אותה צ'יל וקול כל כך שאני נראית כאילו אין לי רגשות, אני מתרצת, אני מחפשת פגמים, אני מחפשת למה לא. אני רוצה לראות מי יתעקש וישאר. אני מתעצבנת כי אכפת לי. אני כותבת הרבה כי אני רוצה לראות שנשאר שם עוד קצת רגש. לפעמים אני קצת לוקחת אנשים בצורה צינית, לעפמים אני גם לא מבינה את רמת ההיכרות וחושבת שהם ישארו נו מאטר וואט.
אין שייכות לרמת הקרבה. גם לאנשים אליהם אני הכי קרובה אני עושה את זה. גם כדי לבחון אותם, שהם עדיין אוהבים. גם מהאנשים שאני הכי אוהבת אני בורחת, לא מדברת, לא אומרת הכל.
ואני מרגישה, לפחות מתחילה להרגיש שזה מזיק לי. אז כמו כל דבר שלילי בחיים: צריך לשים לב, לחפור בזה עמוק ולהבין מתי אני עושה את זה ומה הדפוסים השליליים שקשורים לזה, להבין מתי הגבול, לסמן אותו ולדעת לא לחזור אליו שוב.
אז תמיד טוב להתחיל ממשהו כשלוקחים אחריות. במקרה זה אולי זה טוב להתחיל מהגורם האחראי - אני.
| |
Loss
חשבתי הרבה על מהו אבדן בשבילי. כי הפוסט הזה אמור להוציא ממני משהו משמעותי, תובנה. אני מנסה להחליף את הטיפול הפסיכולוגי שהחלטתי לעזוב בבלוג. היה לי קשה לבוא עם משהו מגובש. אז זה הגיבוש. אלו התובנות שלי מהטיפולים כשאני שוטחת אותם באופן כרונולוגי, בשביל להבין בעצמי מה היה בשנים האחרונות שלא הפנמתי ולא כתבתי פה.
אבדן זה מתי אני מאבדת את עצמי, מתי אני מרגישה שאני מאבדת אחרים, כשאין משמעות?
זהו פוסט של קיא מילולי של תובנות שצברתי.
אבדן בעיניי זה לא לראות כיוון, וזה קורה לי די הרבה. אבל כמו שאני רואה את זה, בחיי היו כמה שלבים של אבדן:
א. אבדן הילדות
ב. אבדן הבית
ג. אבדן התמימות
הראשון היה כשעברתי שנים שלמות בבית שלי. מיותר לציין שהבית שלי לא עשה לי טוב. הייתי ילדה רגישה מאוד, גדלתי בסביבה לא יציבה, לא תומכת, לא וודאית, וזה גרם לי להיות מבוגרת, אחראית, עצמאית, רגישה מידי, מודעת מידי, חסרת ביטחון, ממש הוריד לי את הערך העצמי לרצפה. אני עדיין עובדת עליו. מה שהבנתי מהאבדן הזה זה שאני לא מוכנה להביא ילדים, זה מפחיד אותי. מפחיד אותי שיש לי כזה כוח להרים או להוריד אדם. מפחיד אותי שיש לי כזו יכולת לפגוע ביצור חסר ישע. שאני הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לו. אמא שלי הייתה גורם מכריע בזה. לא דיברתי איתה יותר משנתיים וחצי. אני מרגישה שאמא שלי גרמה לי לאמביוולנטיות, תמיד הייתי צריכה לרדוף אחריה כדי לקבל ממנה יחס, והיחס שלה היה מאוד חמים או מאוד מרוחק. היא אהבה אותי לשניה והורידה לי את הביטחון העצמי בשניה אח"כ. היא רדתה בי, הוציאה עליי תסכולים, את חוסר הביטחון שלה, נטעה בי הבנות שאף אחד לעולם לא ירצה אותי, שאני לא טובה מספיק ובחיים לא אהיה וכולם מנצלים אותי. היא בעיקר תקעה אותי במצב סטטי.
האבדן השני היה כשהוריי נפרדו, זה היה תהליך קשה ומכוער שהשאיר אותי שבורה ומרוסקת. ההבנה שהבית שלי לא נורמטיבי היא הבנה שהייתה לי מזמן. ההבנה שהיחסים של ההורים שלי לא טובים הייתה לי מגיל קטן מאוד, ועדיין, זה כל מה שהכרתי. הכרתי בית שבור שהוא תוצאה של שני בתים שבורים אחרים. הכרתי שני הורים שלא אוהבים, לא נוגעים, לא מנשקים, לא מדברים, רק צועקים. הכרתי דפוסים לא בריאים, מצבי רוח, גירושין. היה יום קשה בבית, הוא נגמר בתחנת המשטרה בגלל הפה הגדול שלי, בזמנו חשבתי שזה מצחיק, אבל האמת שזה היה טראומתי. קיבלתי צו הרחקה מהבית לשבועיים. עד היום קשה לי לומר את זה, אבל ייתכן שזה לטובה. מאז בעצם הבנתי איך זה מרגיש שאין לך לאן לחזור. הייתי מתבדחת שאני הומלסית. אחי הקטן שכר חדר בדירה, אבי שכר דירת חדר ואני גרתי בחדר בודד במעונות בעיר אחרת. הבית שלי, המשפחה שלי, תמיד היו כ"כ סימבוליים בעיניי, השורשים שלי. תמיד הייתי בטוחה שיהיה לי לאן לחזור. גם כשבבית לא היה טוב, גם כשהיא לא תיפקדה, גם כשהוא לא דיבר, גם כשהם לא עבדו, גם כשהיה קשה, זה היה הבית שלי ומה שהכרתי. החברות שלי, החלון שלי בחדר, הסיגריות שלי בחורף כשאני נושפת אוויר קר בתוך החדר שלי, הסלון שהיינו רואים בו ריקי לייק וחוק וסדר. הכל הפך לתפאורה בהצגה זרה שאני רק מחליפה בה. כשביקרתי בבית אחרי שנגמר צו ההרחקה לקחת בגדים (כמובן שההורים שלי הפכו את זה לריב קולני, אבי ליווה אותי וחיכה לי) הבנתי שבית הוא רק יסודות, אבנים, גבס, אין בו תוכן אמיתי. היציבות האמיתית היא בך, את מביאה את הבית שלך לכל אשר תלכי. המשפחה שלך יכולה להיות שם, היא תיתן לך קרקע יציבה, אבל את חייבת להיות יציבה בשביל עצמך. למדתי את זה מילדות, מימשתי את זה בבגרות. אין מספיק מילים לתאר את התהליך שעברתי.
האבדן השלישי היה פוסט גירושין. התפרקות הנישואין של הוריי החלה לפני שנולדתי בעצם. דודות שלי אמרו ששלושה חודשים לאחר שאמי ואבי נישאו אבי הבין שהוא לא מסוגל לחיות איתה בגלל "השגעונות שלה". אמי נכנסה כמה חודשים אח"כ להיריון איתי כשהפסיקה מבחירה באופן חד-צדדי לקחת גלולות. אבי לא רצה ילדים בשלב זה, אך לא היה לו מה לעשות. אני נולדתי והיוצרות כנראה התהפכו, אבי רצה אותי ואמי היא זו שמגיל צעיר יחסית רדתה בי וגרמה לי להבין שככל הנראה לעולם לא תאהב אותי. האהבה שלה הייתה בצורה של שליטה. כשהיא ראתה שהיא מאבדת אותי, היא חזרה והתחנפה עד שהייתי תחת אחיזתה שוב, ואז יכלה לחזור להתנהגותה הטבעית ולרדות בי. אבי עזב את אמי בפעם השניה או השלישית בשנה הראשונה ללימודיי. הרגשתי אחראית לכך, לפעמים הרגשתי טוב ולפעמים קצת פחות. היא אמרה לי שאני אשמה בזה שהוא עזב, בזה כמובן שלא האמנתי. אבל ידעתי שיש לי חלק בכך. לפני שעזב אחי ואני קנינו לו כרטיס טיסה לארה"ב לפגוש את אחיו, לבד. לחשוב קצת. זמן לא רב לאחר ששב משם עזב אותה. בין לבין היה תהליך של התפרקות שלה. תהליך עליו כמעט ולא סיפרתי לאיש מלבד בטיפולים. אולי פלטתי איזו אנקדוטה פה ושם. גרתי במעונות, חיכיתי לדעת אם אני מתקבלת ללימודים ועשיתי מבחנים במכינה, שבתי הביתה רק בסופי שבוע לרוב. כשאבי אמר לי שהוא עזב, כבת צייתנית ומושפלת שהייתי אז, יצרתי קשר עם אמי לבדוק איך היא מסתדרת. שבתי מהר הביתה כדי להיות לה לאוזן קשבת. היא כמובן לא בחלה באמצעים, האשימה אותי בכל שהיה ובכך שעזב. ובכך החל תהליך בו אמי ואני הפסקנו את הקשר שלנו שמגיל צעיר לא היה כזה טוב ממילא. היא הפסיקה לנקות את הבית, לכבס, לבשל. אני בינתיים חזרתי הבייתה בהמתנה לידיעה לאן אני מתקבלת ואם בכלל. אחי הקטן היה בצבא. היא סירבה לקנות לנו אוכל מכיסה, היא סירבה לשלם חשבונות, היא רבה איתי כל יום ואמרה לי דברים קשים. אחי חזר מהצבא והיינו צריכים לכבס ולבשל עבורו. השיא היה שהשארנו אותה לבד בפסח וחגגנו עם משפחתו של אבי.
דבר שלא ציינתי בבלוג ואולי כדאי להזכיר הוא שאני מתמודדת עם הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית שנוגעת לאוכל. אני לא אוכלת ירקות או פירות, אני חייבת שהאוכל יוגש לי מופרד, אני לא מסוגלת לראות אחרים אוכלים ירקות, אני לא מסוגלת שהם יגעו באוכל שאני עומדת לאכול, אני לא אוהבת לראות אוכל מתערבב, אני צריכה לשטוף ידיים אם אני נוגעת במישהו שנגע בירק\פרי, אני לא מסוגלת לשטוף כלים שהיו בהם ירקות.
למה זה משנה? כי אחי הכין משהו עם עגבניות שאני לא אוכלת, השאיר עגבניות ומלא כלים בכיור והלך לצבא. אמא שלי ידעה שאני לא נוגעת והשאירה את זה בכיור. עבר משהו כמו שבוע ואמרתי לאבי שאמר לי שאני חייבת לשטוף את הכלים האלו. אני לא יכולה לתאר במילים את תחושת החרדה שאחזה בי. נערכתי נפשית למבצע 3 שעות, עטפתי את ידיי בשקיות כפולות שהוחלפו כל כמה דקות, הקאתי במהלך השטיפה, היו תולעים בכיור. בכיתי. בחיים לא היה לי קשה כל כך. ושנאתי אותם שהם מכריחים אותי להתמודד עם זה ככה.
שבועיים לאחר מכן הכל התפוצץ.
אחרי שעזבתי את הבית ירדתי במשקל יחסית בצורה דרסטית (החזרתי חלק מזה חזרה היום) ובמעט זמן, החלקתי את השיער, למדתי להתאפר ובעיקר למדתי שאני נמנעת. לא יצאתי עם בנים בתיכון, גם לא בצבא. לא אהבתי מעולם את איך שנראיתי, הרגשתי שאני תקועה בשלב של ברווזון מכוער. עברתי עבודה של גדולים ומכינה לפני שיצאתי מאחיזתה של אמי. מצד אחד אני אמורה להודות לה, היא הפכה אותי למה שאני היום. מצד שני, אני לא ממש מסוגלת. אני לא יכולה לראות אותה, יש לי חשק להקיא. אני לא מדברת איתה, חסמתי אותה בכל מדיה אפשרית ואני לא מתכננת להכיר אותה לאף בן זוג עתידי אם אי פעם יהיה לי אחד. מעניין שמתוך אובדן ניתן לראות איזה ניצן קטן של תקווה שהוא אני היום. בגיל 26 יצאתי לדייט ראשון, בגיל 26 נדלקתי על בחור ואמרתי לו והוא דחה אותי, בגיל 26 הרגשתי מה ההרגשה הזו של לב כואב. זה היה נורא ונהדר. זה מראה שיש בי משהו שלא הכרתי. משהו ששווה להילחם עליו. משהו ששווה לזכור בימים קשים.
אני גוף
ולב פועם
ומלא מלא מלא אהבה.
וגם אם יש מצבי רוח וגם אם הם חזקים, הם רק מביאים אותי ליעד הסופי - אני טובה יותר.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
