| 9/2017
State of Grace
עשיתי משהו שפחדתי לעשות. היינו הוא ואני ושנינו ביחד לבד. והתחושה הזו של ביחד לבד כל כך זרה לי. גם איתו. זה התחיל מהמוכר. ידיים שלובות.
ובהמשך היה כל כך הרבה חוסר וודאות שחשבתי שאני טובעת בו. שהוא מציף אותי ומכלה אותי.
אבל היה בזה משהו טוב, נכון ואמיתי.
היו שם 4 שעות שבילינו יחד שהרגישו כאילו הן הכילו את כל העולם הזה שפספסתי. היה בהן צחוק, שתיקה, קרבה, דיבורים, רצינות, כנות, תשוקה, סקרנות.
ואז הלכנו לטייל עם הכלב, כאילו שאנחנו באמת זוג. כאילו שזה טבעי לשבת בפארק ולדבר, להחזיק ידיים. נפרדנו ואחרי כמה שעות דיברנו שוב בטלפון. כאילו 4 שעות הן לא באמת זמן אמיתי.
ואני הרגשתי שיכולתי להישאר איתו בחדר החצי אפל שלי, מנומנמים, לפחות עוד כמה שעות, שזו ללא ספק התחלה טובה.
...
האופוריה הזו שאפפה ועדיין אופפת אותי, היא רק סימן לבאות. את עתידה להיפגע, שימי לב. ועדיין יש בתוכי איזו ג'וי קטנה שאומרת לי: "ואולי את לא. לא תוכלי לעוף אם לא תנסי". ולכולם הרי מגיע סיכוי קטן לעוף. גם לבחורה הזו שחושבת על עצמה לרוב רק דברים רעים, שכבר חודש שלם לא מבינה מה היא עשתה כדי שאיכשהו יזומן לה טוב לחיים. אחרי כל כך הרבה לא טוב. גם לזאת שלא מצליחה לרוב, שנאבקת, שרוצה אבל לא מצליחה להיות מושלמת. לזאת שטובה בלצפות וחיה את חיה בפחד מתוך חלון, צופה באחרים חיים באמת.
גם לה מגיע לפעמים.
...
והכי חשוב לסיים בתודה. תודה שגם אם יכאב לי, עכשיו כל כך טוב לי שזה לא משנה. שאני אוכל לקרוא את זה ולומר פאק איט, זה היה טוב. תודה שטוב. תודה שאחרי דחיה ע"י מי שחשבתי שנועד לי, שחשבתי שלא אקום, בדרך הכי אגבית שיש קמתי והמשכתי הלאה. תודה על סרטים, על חוסר מנוחה, על התעסקות מתמדת, על חרדה, על זה.
| |
Futures
עם השנה החדשה באה חרדה חדשה. אולי לא חדשה, כי אם ישנה מאוד. החרדה ממגע פיזי, מאינטימיות. מהפעם הראשונה.
החרדה מכה בי. והוא והוא והוא. כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה שהוא רוצה והוא רגוע והוא והוא ואני?
אני לא רוצה להיות קאת'י מחמש השנים האחרונות. אני רוצה יותר.
אני רוצה לעשות מה שאני רוצה בזמן שלי. ומצד שני, אני רוצה שהחרדה תיפסק. שאני אוכל לומר כן בביטחון, שאני לא אתעכב בהגזמה על הפגמים שלי ופשוט אשב בחדר שלי בשאלה של למה לא עשיתי את זה? ובכלל כל התהיות והשאלות ו"מה אם". לפעמים קצת נמאס לי ממה אם בא לי לחיות. ולפעמים כל מה שאני רוצה זה קצת זמן. זאת הבנה שזה בסדר לחכות קצת כי זו פעם ראשונה. שזה בסדר לומר לעצמי: "היי, את בסדר". אני יודעת שהוא אומר את זה, אני יודעת שהוא מקווה להתכוון לזה, אבל אני יודעת שהוא לא.
וזה למה נמנעתי מקשרים בכל מקרה.
אני רוצה להגיד אבל אני קופאת
זאת הפעם הראשונה שלי.
זאת תהיה הפעם הראשונה שלי.
אני רוצה לדעת איך לגשת לדברים, אבל אני לא, איך לומר מה אני אוהבת, רוצה, טוב לי, לא טוב לי. אבל במקום זה אני מרגישה שאני מכבידה ופשוט עוזבת את זה.
אז לשנה החדשה אני מאחלת לעצמי לדבר.
אבל לא ככיסוי לדברים, לא כדי להצחיק אחרים, לא כדי למלא שתיקות מביכות. לדבר כדי להגיד, כדי להוציא מילים שמבטאות רגשות ויש להן משמעות עצמאית. מילים שיעזרו לי להבין אחרים, מילים שיעזרו להם להבין אותי.
מאחלת לעצמי קצת לוותר לעצמי, קצת להסתכל על הדברים החיוביים
לאהוב
לנשום
לא לעשן
לסיים את התואר
להבין מי אני טוב יותר
להמשיך לכתוב.
| |
Live and Learn
עצרתי את הכתיבה כי אני מרגישה שיש לי עוד קצת לעבור כדי לסיים את הרצף.
ובינתיים מרגיש שיש לי הרבה על מה לכתוב פה. משיחות שיש לי הרבה השבוע, אני מנסה להבין את הדעות שלי לגבי למידה, התפתחות, התנסויות ודברים חדשים שקורים לי.
לראשונה בחיי נתתי צ'אנס. אחרי הרבה דייטים כושלים, התכתבויות חסרות טעם ובפרטן התכתבות אחת, לא עקבית ושלא הותירה בי רושם מטורף עם מישהו שהובילה לדייט ראשון, דייט שני וכעת אולי גם דייט שלישי. אני חייבת לתהות. אני לא יודעת מה אני מרגישה לגביו כ"כ, אני מחכה שהוא יבין שאני לא שווה את זה ויעזוב אותי בשקט ובאמת שאני לא מבינה למה הוא מנסה. ולגבי עצמי: אני לא מבינה למה כ"כ אכפת לי ממישהו שאני לא מכירה, שאני מרגישה צורך לנסות לדבר איתו לפחות, שאני מרגישה רע כי אני לא משתפת אותו במלא דברים, כי אני מרגישה שאני צריכה לשתות או לעשן כדי לדבר איתו בכלל [גם אחרי שני דייטים ובערך שעתיים וחצי במצטבר של שיחות ארוכות].
אני לא יכולה להפסיק לומר בראש שלי שהוא רזה ויש שיגידו שנראה טוב, אז למה הוא מסתכל עלי? אני שמנמנה, ממוצעת לחלוטין ומלאה בקשיים (שאת רובם אני יוצרת). ועדיין, כייף לי לדבר איתו, כייף לי כשאנחנו ביחד, אני כן חושבת עליו כשאנחנו לא ומנתחת כל דבר שעשיתי ולא עשיתי עד רמה די מעצבנת. כשהאינטרקציה לא הייתה כמו שרציתי שהיא תהיה אני מניחה שהוא בטח יעזוב וכבר מקדימה את העזיבה שלו בלהוריד ציפיות ולמחוק את השיחה, למחוק אותו מלוג השיחות, לומר לעצמי בראש שלא נורא ומתישהו זה יהיה בסדר, אבל בינתיים הוא חוזר. אני רוצה במקביל להפסיק לדבר איתו לנצח - פשוט להיעלם ולברוח. בלי להסביר. כמו איניד מ-Ghost World, פשוט לארוז מזוודה, לעלות על אוטובוס ולא לספר לאף אחד. או במאה ה-21: פשוט לא לענות, אבל אני יודעת שזה לא נכון לעשות את זה ואני לא רוצה באמת לעשות את זה.
ואני מפחדת ממש. כל הזמן.
אני גם חושבת על האלטרנטיבה. כל חיי נמנעתי מקשר עם גברים מחשש שיפגעו בי, שיעזבו, למנוע את היכולת להיקשר, שלא תיפגע לי העצמאות. כל ההימנעות הזו נבעה מהרבה דברים: חוסר ניסיון, חוסר ביטחון, ההיסטוריה שלי. אני חושבת שהגיע הזמן הזה לומר לעצמי שהכל בסדר, שיהיה בסדר. אבל כל מה שאני מצליחה לעשות זה לדאוג, לעבוד לפי הדפוסים המוכרים שלי ולהיות מתוסכלת מעצמי כי אני לא מצליחה לחשוב על זה בצורה נייטרלית.
היה לי חשוב להוציא את זה. מחר אני חוזרת לטיפול כנראה, אולי זה יהיה טוב יותר עכשיו. מה שבטוח אני אכתוב אחרי זה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
