סליחה זה דבר קדוש, אבל אני לא מסוגלת לבקש ממנו סליחה.
ביקשתי סליחה מחברים, אלה שכבר השלמתי איתם.
אבל אני לא מסוגלת להשפיל את עצמי בפניו, לבקש ממנו סליחה. הוא צריך לבקש, אני יודעת אבל שהוא לא יבקש לעולם. לא משנה מה אני אעשה. אז פה, אני מתנצלת בפניו כל כך, והוא לעולם לא יידע.
יש עוד משהו, שיושב לי על הלב כבר שנים, ואני לא יכולה לבקש ממנו סליחה. הייתי בכיתה ד', או ה', והיה לנו ילד שנחשב שיא החנון. אז הייתי מגעילה אליו כי כולם היו מגעילים אליו. בפעם האחרונה בחיי, נגררתי אחרי אנשים. אני לא יכולה לבקש ממנו סליחה, אני לא בקשר איתו כבר שנים, אבל אני בחיים לא אשכח כמה שהייתי מגעילה אליו רק כי זאת הייתה ה''אופנה'' בכיתה.
עוד סליחה שאסור לי לבקש, זה מאדם שיש לי איתו קשר דם. אני לא מסוגלת להצטער על מה שעשיתי לה, אני לא יכולה, כי אני בכלל לא מצטערת על זה. אני ממשיכה לחשוב שזה הגיעה לה, וגם אם זה לא, היא החזירה לי מנה משולשת.
~~
הימים האחרונים עברו כרגיל, אני קצת חולה אבל יעבור. לא ביקרתי בבית הספר, והופתעתי לגלות שאני מתגעגעת. כן, נודרת - אני מתגעגעת!
בקרוב אני חוזרת, אחרי יום כיפור(שאגב, צום קל וגמר חתימה טובה לכל בית ישראל), ואני מרגישה כבר מעט יותר טוב.
היה לי קשה לכתוב את הפוסט הזה, כי משמעותו להודות בחסרונות שלי, שאני טעיתי. זה כל כך קשה, ואני יושבת עכשיו ברוח נכאים ומדמיינת את תגובות הנאצה שאולי איכשהו יכתבו כאן.
אז, לנושא האחרון,
קראתי לאחרונה את הספר של דבורה עומר, ''לאהוב עד מוות''. הוא ספר כל כך מדהים. הוא מזכיר לי את מה שהיה לי ושלא יחזור לעולם, אחרי שהוא מת. היה לי אותו בידיים ואני כבר יודעת שזה לא יקרה לי שוב. אהבת טירוף זה דבר שחלמתי עליו, אבל כשהוא התגשם הבנתי שהטירוף הזה מטורף יותר מידי כבר בשבילי. זה קשה להיכוות, אבל.. שלחתי את ידי לאש, ומתברר, כרגע אני מגמגמת.
-.- לירון -.-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
