כל כך צריכה שתהיה פה, שתהיה לידי, שתגיד שיהיה בסדר, שאני לא באמת לבד, שנשכב ככה, כמו פעם, הלוואי שהיית פה.

מחבק, מלטף, מקשיב, אוהב.

איך עכשיו כשאני מבינה את זה באמת, אתה רחוק. רחוק בצורה מפחידה.

הלוואי שהיית פה.

איך תמיד אמרת שלא משנה מה, לא משנה מתי, תמיד תהיה פה בשבילי.

ודווקא עכשיו, כשאני צריכה אותך, צריכה אותך פה איתי, לידי,אתה לא פה. לא פה פיזית ונפשית.

רחוק מהעין ומהלב.

איך כל לילה, לפני שנרדמתי, היית מסתכל, מחייך ומנשק, מספר לי מה היה לך היום, וגם כשהייתי נרדמת היית ממשיך להסתכל,

אני יודעת, הרגשתי את זה.

רק ככה הייתי נרגעת, נרגעת ומתכרבלת בתוך כל הגודל שלך, בתוך הידיים הגדולות, מרגישה את פעימות ליבך ויודעת שאתה פה,

מתפללת שלא יגיע הבוקר ונמשיך להיות ככה, לנצח.

כמה אתה חסר לי.

וכמה אני מנסה לשכנע את עצמי שזה לא נכון.

אתה הרז שלי, אתה הסוד שלי. 

ותפעם בתוכי, עד שאפסיק לפעום.

איך אמרת? אהבה ראשונה לא שוכחים.