לא יודעת מה זה הדחף הפתאומי הזה לכתוב פה.
אולי העובדה שלא יהיה פה אפאחד שיקרא ויגיב
ואולי דווקא ההיפך.
סופשנה..בויאר..הכל משתנה לי,גודל ובורח לי.
אני מפחדת ממה שיהיה אבל בטוחה שיהיה יותר טוב.
נראה שאת המשכת הלאה לגמרי
לא ידעתי שיהיה לך כלכך קל לוותר עליי כאילו כלום.
תמיד אמרתי וידעתי שתמצאי לך חברים חדשים בקלות
את תמיד ידעת איך לכבוש ולקרב אלייך אנשים ולהפוך אותם בשתי דקות לחברים שלך.
גם אני מרגישה שניפרדנו
אם את זוכרת זה מה שאמרת לי.
הנתק הזה וחוסר התקשורת שקרו פתאום
הפתיעו אותי, זה היה מן הבזק ששחק אותנו
ולקח איתו את כל מה שהיינו.
שאב מאיתנו את כל מה שהיה, החיים, הצבעוניות, הייחודיות שהייתה בנו.
בטח אני סתם יוצאת מושפלת אבל טוב לפרוק לפעמים.
לא יודעת אם להשלים עם זה שזה הסוף לגמרי
כי הכעס המנופח הזה בגלל השטות הקטנה
לא לגמרי עבר אני לא מכחישה..
אבל חשבתי שאנחנו יכולות על הכל.
לא יודעת מה את חושבת ומרגישה..
ואם את עמוק עמוק איפה שלא רואים אולי אפילו קצת מתגעגעת
למרות שכמו שאני מכירה אותך
הסליחה והחרטה לא תבוא ממך.
אז עכשיו אני אשתחרר מכל ההתלבטויות שלי
ובינתיים אקבל את זה
למרות הכל אני שמחה שטוב לך
ושמצאת לי תחליף
הלוואי ונדע רק טוב.
חבל שאת לא
ברי סחרוף
חבל שאת לא מגלה
לא מראה סימנים של חולשה
זה הפחד משאיר צלקות
מקרוב את לא מוכנה
מקרוב היא לא מוכנה
בורחת מהמחשבות של עצמך
חיוכך מעוקם כמו סימן שאלה
תמיד מתקפלת בזמן
זה חבל שאת לא מגלה
חבל שאת לא מגלה
חבל שאת לא
חבל שאת לא
חבל..
אמרת שזה כמו מלחמה
לילה ועוד לילה אותה הבחילה
לא מאמינה לאף גבר בעיר
חבל שהיא לא מוכנה
זה חבל שאת לא מגלה
חבל שאת לא
חבל שאת לא
חבל..
אבא אמר זה בכלל לא נורא
אבא אמר שזה כמו סוכרייה
אבא אמר זה בכלל לא נורא
אבא אמר שזה כמו...
חבל שאת לא
שאת לא..
חבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
