לא כתוב שהם ישובו בארון.
הסוף לא היה אמור להיות כזה.
זה היה אמור להיות אירוע ענק
עם דמעות של שמחה, חיבוקים, נשיקות,אהבה.
הסוף המתוק שלו כולם חיכו.
אבל כמו בכל פעם המציאות הישראלית המרה
לא משאירה ברירה אחרת אלא להספיד ולבכות על מה שכבר איננו.
שנתיים..
שנתיים שלמות לחכות ולקוות
ואי אפשר בכלל לתאר רבע ממה שהמשפחות האלה עברו
ולראות אותם ככה..חוזרים בארון.
במיוחד אחרי הביזיון הזה
וההשפלה איך שהחמאס הודיע את זה
טיפת רגש ואנושיות לא ראיתי שם.
איך הם עמדו ודיברו מעל אנשים מתים כאילו כלום.
אין הרבה מה להגיד.
אין אפילו איך להזדהות עם המשפחות
אני לא יכולה לקלוט את גודל התהום
והשיברון שנוצר בהם היום.
אני שולחת את כל המילים המנחמות
את כל הזדהותי והשתתפותי בצער הכבד הזה
למשפחות.
קשה לכתוב דמעות
אריק איינשטיין
הלב נצבט
ובגרון מחנק
והדמעות יורדות להן כמו גשם
ולא רואים דבר מרוב אבק
ומי יודע איך בכלל הגשם
רוחות קרות הבייתה נכנסות
אמת מרה טופחת על פנינו
ובאוויר שתיקה קשה מנשוא
וערפל בזוויות עיניינו
כלכך קשה לכתוב דמעות
קשה לשאת את הדממה
כלכך קשה לשיר דמעות
ומי יתננו נחמה
וצל גדול יושב ממש מולך
ענן שחור עוטף את הרקיע
וטלטלה אוחזת את כולך
אתה הולך, הולך ולא מגיע
שרק נמצא כוחות להתגבר
שרק נמצא מילים בתוך ההלם
המון מילים רוצות להאמר
וכל מילה בתוך דמעה נמהלת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
