כישוף כושל

כשהכל טוב אני אמורה לחייך ורק להחזיק את זה, עוד שעה, עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש

אז למה לפעמים מתחשק לי שהרע יחזור

חותכת סתם ככה כי... לא יודעת, בשביל הנוסטלגיה?

אני יודעת כמה חרא היה לי, ושעכשיו טוב,

אבל היד הולכת במסלול הקבוע, פעם בכמה חודשים, או יותר... 

האמת שמשהו השתבש, השתנה - או שהטכניקה שלי התקלקלה, או שהכלים לא חדים מספיק, או או שהעור התקשח? לא יוצא מספיק דם.

לפעמים גם בא לי להפסיק לאכול שוב. ואני יודעת כמה זה מטומטם, ועד שיצאתי משם. אני זוכרת סחרחורת על גבול העילפון, וחוסר יכולת לתפקד, ולילות חסרי שינה, אבל משהו קורא לי לחזור לשם... כמו אורות נוצצים בביצה שמושכים אותך הלאה אל הבוץ

אני אפילו לא יודעת איך יצאתי מזה. פשוט יום אחד הפסיק. לא לגמרי - אני עדיין אובססיבית סביב אוכל, ונחרדת סביב ארוחות חג, ובוהה שעות בתפריט עד שאמצא משהו נסבל, ויכולה להרגיש פתאום גיהינום אחרי שאכלתי קינוח - אבל אני אוכלת ורוב הזמן בלי שום בעיה. כל עוד זה בריא וכל עוד אני מצליחה לעשות המון כושר תוך כדי. אבל כשאני לא מצליחה למצוא זמן לספורט החרדות מתעוררות שוב.

אני כן יודעת איך הפסקתי לחתוך ושאוכל לחזור על זה. אבל אין לי מושג איך קרה שחזרתי לאכול. אם אפסיק לאכול - אין שום הבטחה שאמצא שוב את הדרך החוצה. אפילו פירורי לחם לא פיזרתי בשביל, וגם אותם הציפורים מנקרות.

אני חושבת שמה שחסר לי זה תחושת הייחוד. השונות. שטויות, אין בזה שום דבר מיוחד או שונה, אבל זה מה שאני מספרת לעצמי.

חשבתי שמה שחסר לי זה התחושה של לשחק עם הקצה. לא ליפול ממנו, רק כמעט, רק להתקרב ממש לקצה הצוק. לתקופה קצרה חשבתי שהצלחתי למלא את התחושה הזאת עם זה שהתחלתי לעשן חשיש בזמן הצבא. גם החומר עצמו עוזר, מאד, וגם הידיעה שאני עושה משהו מסוכן, והייתי ממש מבסוטה מעצמי שהצלחתי למצוא תחליף כל כך טוב. אבל אולי זה לא באמת תחליף אם התחושות מתגנבות שוב.

אוף, מה יהיה איתי. זה אפילו לא דיכאון, זה לא. אני מזהה את הדיכאון מצוין כשהוא מתקרב, מרחוק-רחוק אני יכולה לזהות את הצדודית שלו. ועכשיו זה לא. זה סתם גירוד בלתי פוסק לחזור למה שהיה פעם. למרות שהחזרה תביא איתה ביחד את הדיכאון ואת הכל, למה אני מתגעגעת לזה?