אני יודעת שיש פה כמה אנשים שהולכים להתקומם על הפוסט הזה,

אבל על הזין שאין לי!

כל מי ששומע מטאל ונהנה ממנו, יודע איך זה מרגיש -

אתה שומע Pantera או Opeth או Dream Theater או Symphony X, זה בכלל לא משנה,

ואומר "פאק, זה כל כך טוב!"

וזה מתבטא בהיפראקטיביות שכזו - זורם בדם שלך, מבעבע, אנרגיה.

בשיא של סולו אתה מרגיש בשיאה של אורגזמה.

פאק זה טוב, פאק, זה טוב!

ויכול להיות שהאנרגיה הזאת נמצאת בדם שלך מלכתחילה, ואתה מתאים את המוסיקה שלך אליה.

העיקר שיש לך איך וממה להשתגע.

מחקר של אוניברסיטת וורויק בארה"ב הוכיח כי צעירים מחוננים מעדיפים רוק כבד ודת' מטאל.

למי שאין כח לקרא את הכתבה, נאמר שם שיותר משליש מהמחוננים בארה"ב מעדיפים רוק כבד.

מוסיקה "אינטלקטואלית" (מה אנחנו, בני 50?), ג'אז וקלאסית, היא המוסיקה הכי פחות מועדפת על ידיהם.

לפי מה שנאמר שם, הצעירים מעדיפים לשחרר קיטור באמצעות המוסיקה המדוברת.

אחד מעורכי המחקר אף אמר כי "הלחץ הכרוך בלהיות תלמיד מחונן משתחרר באופן זמני באמצעות המטאל".

יצא לי להכיר הרבה מחוננים ששומעים מטאל (ראה י"ב 4 ליאובק).

בכיתה שלי אני היחידה ששומעת מטאל, אמנם, אבל זה רק בגלל שהכיתה שלי גרועה (מוסיקלית).

אם מסתכלים על זה באופן קצת קיצוני, הייתי אומרת שמוסיקה מוסיפה מימד נוסף לאישיותו של אדם.

מטאל חושף אותך לפילוסופיה, לרגשות לא יומיומיים וקיצוניים, לנושאים שברומו של עולם, לערכים וחיפוש עצמי.

למשל, יצירת המופת של Dream Theater - A Change of Seasons, המדברת הרבה על Carpe Diem, לחיות את הרגע.

היצירה הזו הביאה אותי להבנה מלאה של חשיבות הערך הזה, כיום Carpe Diem הוא מוטו מרכזי בחיי.

אני רוצה לראות מישהו מעז לומר שאפשר להשיג את אותם המימדים עם האזנה למוסיקה אחרת, למעט רוק פרוגרסיבי.

התפתחות אישית דרך מוסיקה היא דבר מופלא וייחודי, בעיניי. כמו באמנות, כל אחד לוקח את המסרים לכיוונים הייחודיים שלו.

אוסיף ואומר כי החוויה של הופעת מטאל היא יחידה במינה - ומי שהיה בהופעת מטאל יודע על מה אני מדברת.

בעיר הבירה שהייתה בחיפה, בהופעה של מופע הארנבות של ד"ר קספר, יצא לי להיתקל בקהל בקבוצה של מטאליסטים,

ונחשו מה? יצא פוגו. זו עוד דרך שרק מטאליסטים יכולים להנות מהמוסיקה שלהם דרכה.

אישית, זה יותר חלק של הנאה ופחות חלק מוסיקלי, אבל שיהיה. רק אל תשברו לי שום עצם, אני קטנה ושברירית.

כשאתה רואה מישהו ברחוב הולך עם חולצה של אופת', אתה אוטומטית מרגיש יותר קרוב אליו.

כי המטאל יוצר סביבנו מעין אחווה שכזו - זו לא רק מוסיקה, זו פרספקטיבה על החיים ומימד נוסף של האדם.

(אז אל תתפלאו אם כשאני הולכת איתכם איפשהו אני רואה מישהו בחולצה של להקת מטאל כלשהי וצועקת לו "אחלה חולצה אחי").

אתה פשוט יודע שלך ולאדם הזה יש מכנה משותף כלשהו, מכנה משותף לא קטן.

מזכיר לי שכשקניתי את הגיטרה שלי בנהריה, צ'יפרתי את עצמי גם בJudgement של Anathema

המוכר (איש בן 40+ עם ילד שביקר בחנות), אמר לי ביציאה "תמשיכי לשמוע מטאל, לבריאות שלך!"

ואני כולי הסמקתי והתרגשתי מזה. תגידו שזה לא הכי מגניב בעולם!
-עם המטאל באה התלהבות יתר. סורי.-

ובשורה התחתונה - מי שלא אוהב מטאל, חבל, אבל אני בטוחה שיש לכם דברים טובות אחרות להעביר את הזמן.

מי שכן - אתם אחים שלי! D: מי כמוכם יודע כמה מטאל תורם לחיים שלנו.

פוסט זה מוקדש ליובל ריט הנודניק.

ברקע: Evergrey - The Inner Circle. כמו שאמרתי: מטאלללללללל. ועוד פרוגרסיב ואותנטי כזה, והעיקר - שוודי! זה טוב.