איף.

אני עייף. כל הזמן. כל הזמן. ולא קצת עייף, לא עייף-בא-לי-לישון-עייף. לא. עייף חסר כוחות, עייף חסר אנרגיה, עייף תשוש, עייף מצוברח.

ואנשים. אין לי יותר כוח לאנשים. זה לא שאני לא אוהב אנשים, אני מאד אוהב אנשים, אבל זה מתחיל לעייף ולהיות קשה לאהוב אנשים ואני מעדיף שאני פשוט לא אוהב אנשים ואף אחד. כי זה מקשה. ונמאס לי לנהל פעם בשבוע, סליחה, זה כבר הופך לפעם ביומיים, שיחה עם מישהו כי הוא/היא מרגיש/ה שאני לא אוהב אותו/ה יותר ולא נפגש איתם ולא אכפת לי ובלה בלה בלה (וסליחה אם זה מישהו חושב שזה זילזול, זה לא).

אבל אני עובד 7-8 שעות ביום. נוסיף לזה את הזמן נסיעות, התכוננות וזה... בסביבות ה-9 שעות. זה כבר יותר משליש מהיום שלי, וזה כל יום, למעט שישבת ובשישי זה גם כן 5 שעות פעם בשבועיים. והכושר. הכושר שלי, אני מצטער, תמיד בא מעל הכל - מודה. זו הדפקה שלי. אני יודע ומודע לזה שאני אובססיבי בצורה מטורפת למראה שלי וכל השיט הזה, אבל זה אני וזו האובססיה שלי ואין מה לעשות. אז אני תמיד ארוץ לפני שאני אפגש עם X או עם Y. כזה אני. גם אם זה יבוא על חשבון. זה לא אומר שלא אכפת לי או שאני לא מספיק אוהב את X או את Y זה אומר שאני פשוט אובססיבי וזו הבעיה שלי והעניין שלי וצריך לקבל את זה או מצידי לא לדבר איתי, pick your choice.

וזה בוא נגיד בסביבות העוד שעתיים ביום. ועכשיו שיש לי מנוי גם לחדר כושר ובריכה, שוב, כולל זמן נסיעות גם, סביר שזה יהיה יותר...

ושישי הבא אני גם מתחיל ללמוד. וגם זה 6 שעות, כולל לנסוע לת"א וחזרה, עוד שעתיים-שלוש, זה כבר 9 שעות... כל יום שישי. ואני אצטרך ללמוד גם הרבה בבית ולכתוב חיבורים, בוא נגיד שזה עוד שעתיים-שלוש ביום במקרה הטוב.

אז בין הכושר, העבודה, הלימודים ומי יודע, אולי גם העובדה שאני לא אוכל הכי בריא מהיום שנולדתי בערך מוסיפה לעייפות שלי, אבל זה כבר אי אפשר לתקן, אז אני גם מאד עייף בנוסף לכל, כאמור.

אז אני באמת מצטער אם מישהו מאוכזב מזה או ממני, אבל אין לי מה לעשות. אני מנסה, באמת שאני מנסה, אבל כבר אין לי כוח. וזה ממש מבאס ומדכא (וגם דיכאון מוסיף לעייפות, אגב) שבשום מקום לא מרוצים ממך. שום מקום ואף אחד.

לא ההורים, לא בעבודה, לא החברים ולא אני מעצמי. זה קשה וזה מעייף וזה מציק וזה כואב וזה מעצבן.

ובנוגע לעבודה - זה גם נהייה מתסכל ומעצבן. אני באמת מרגיש שאני עושה עבודה נהדרת ואני עושה הרבה ואני משתדל ועושה ואני מקבל גם המון המון מחמאות מההורים שאני עושה עבודה נהדרת וגם חלק לא קטן מהרופאים ממש נחמדים ומתים עלי ומחמיאים הרבה. אבל יש את הקומץ של האנשים, במיוחד האחיות העצלניות האלו שאני צריך לעשות להן את כל העבודה ואני עושה את כל הבדיקות ואני עושה הכל והן עוד באות בתלונות. אז אני מתלונן בחזרה ואז נוצר מצב לא נעים וזה מגעיל ואיכס לי ואני לא אוהב ללכת ולדבר מאחורי הגב או להתלונן, אבל אני גם לא מסוגל לומר לאחות שלא לקחה בדיקת דם אחת ואני לקחתי כבר 10 ואומרת לי, שוב, "לך תעזור עם הדמים, תעשה משהו" שתעשה משהו בעצמה ותניח לי. אני לא מסוגל. והיום איזה רופא אחד, שבסך הכל נחמד אלי לרוב, עיצבן אותי ממש שביקש ממני איזה 3 פעמים להתקשר לו לפה ולהשיג לו את זה... מה אני נראה לו, מזכירה?! אני לא מזכירה ולא פקיד וזה לא התפקיד שלי. אבל מילא, פעם אחת, אבל 3 פעמים והכי מעצבן שרק שלשום אני צלמתי לפי בקשת רופא אחרת (דוקטור לריסה, כפארעליה, אני מת עליה) 3 דפים עם כל המספרים שקיימים בערך ותליתי בכל חדר שיש בו רופא והוא רק צריך להעיף חצי שניה מבט על הקיר ולמצוא, זה קשה? רופא רופא ועסוק, אבל בחיית, קצת רד מהעץ שטיפסת עליו, כולה מתמחה.

ואני פוחד שאני לא מספיק אתמיד בחדר כושר/בריכה וזה רק יביא עוד ריבים עם ההורים ועוד כעס פה. אבל אני רוצה להתמיד. אני רק מקווה שיהיה לי הכוח הפיזי והנפשי לזה. ואני מאד מקווה גם שאני אצליח בלימודים, כי אם לא זה בכלל חבל על הכסף ועל המאמץ והטירחה. והעבודה... לא יודע כבר. ביום רביעי אני אמור לצאת לטיול עם חלק מהצוות ואני מתלבט לומר שאני לא רוצה לצאת וזהו. לא רוצה לבלות איתם זמן שאני לא חייב. אני חושב שזה מה שאעשה. לא רוצה לצאת עם אנשים שמזלזלים בי ולא מעריכים את העבודה שלי.

וזהו. זה פשוט מפחיד ומלחיץ כל הדברים האלה וכל הפחדים שאני לא אצליח בזה או בזה. והכעס של כולם כל כך מתסכל. זה שבועות כמו השבוע הזה שגומרים לי לרצות לחזור להתחבא בחדר כל הזמן... בלי עבודה, בלי לצאת, פלאפון סגור... רק אני והמחשב, כמו שהיה 9 חודשים... אני מתחיל להתגעגע לזה. \=