"ניצן..." חייך אמיר והתקרב אליי, "חיכיתי לך." -"אמיר!" קפצתי עליו וחיבקתי אותו.
אחרי כל הקטע הזה שלי ושל דור, מה שהיה ומה שלא היה.. אהבתי אותו, וכ''כ שמחתי לראות אותו, שאפילו לא יכולתי לתאר את ההרגשה לראותו.
התיישבנו על המיטה.
-"אז מה חדש בקיבוץ?" שאלתי את אמיר. -"אין חדש.. האמת היא שמאז שהלכת הכל ניהיה יבש.." חייך.
"אה טוב חח... מה עם תום ועם ירדן?" שאלתי שוב.
תום אמיר וירדן, היו השלישייה הבלתי נפרדים. הם כל הזמן היו ביחד, בילו יחד, ואני.. לא ממש אהבתי אותם.
תמיד שאמיר היה איתם, הוא היה אמיר שונה. שונה ממה שהוא היה איתי.
-"ממתי לך איכפת מתום וירדן?" התפלא, "לפי מה שאני זוכר, את לא מתת עליהם.." -"נכון, אבל הם עדיין חברים שלך.."
-"כבר לא.." אמר אמיר, וראיתי בעיניו שקרה משהו, שעליו הוא מצטער. -"נו ספר לי. מה קרה?" -"עזבי, אני לא רוצה להיכנס לזה עכשיו.." -"חשבתי אמיר, שבתור חברים אנחנו אמורים לספר זה לזה הכל. הכל !" כעסתי עליו.
-"אז אנחנו עדיין חברים?" שאל אמיר. -"כן... למה לא?" -"כי.. כל הפרידה, והריחוק בינינו... הייתי בטוח שנפרדנו,
במיוחד אחרי שלא נפרדת ממני ביום של העזיבה."
-"אמיר," לחשתי, "גם אם אנחנו רחוקים, גם אם יש לנו קשיים.... אני אוהבת אותך. באמת באמת. וחסר לך שיש לך מישהי אחרת"
הוספתי בצחוק, ואמיר חייך חיוך מאולץ.
-"מה לא?" -"בטח בטח" אמר אמיר, ונפרד ממני, וחזר לביתו שבקיבוץ.
=====
"ניצני!" אמי העירה אותי מן השינה המתוקה, "היום הראשון בספטמבר! שנה חדשה! קומי מהר, שלא תאחרי ביום הראשון.."
קמתי בזריזות, לוגמת בליגמות גדולות את השוקו הקר שהיה מונח לי במטבח.
התלבשתי מהר, בחולצת בית הספר בצבע תכלת, ומכנסיי טיייץ צמודים לבנים.
התאפרתי ממש קצת, סידרתי את השיער, והייתי מוכנה.
התחלתי ללכת לכיון בית הספר, מוכנה ליום הלימודים הראשון שלי בהרצליה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חייה של נערה, בלוג סיפורים. |כותבת הסיפור.|