חייה של נערה.

החלטתי לפתוח סיפור חדש,

ואת הקודם להקפיא. בקרוב עיצוב חדש, שיתאים לבלוג DD;

פרק קצר, אבל אני חושבת שהסיפור הזה יותר יהיה מעניין..

נ.ב מי שרוצה שאני ימחק אותו מהקבועים יגיד לי (:

[[:

פרק 1. -"לחיות עם המילים"

"כשהלכת

 הכאב שבי קיבל שוב משמעות

איך ויתרת על האושר בקלות

אם תחזור

נרוץ בין הפרחים

כשהלכת

 איך נתת לי ליפול אל התהום

איך לקחת את האור אותו היום.

 אם תחזור

אתן לך חיים"

"לא. רועי, אני לא מבינה מה קורה לך! לפני רגע את שרת מקסים. תנסי שוב לחזור על הפזמון בבקשה, ותנסי לשיר אותו עם יותר רגש. זה שיר אהבה.. תחשבי כאילו את שרה אותו לחבר שלך."

אבל עדיין לא היה לי חבר, הרהרתי בעצב.

שרתי שוב. -"יותר טוב," אמרה שושנה המורה לפיתוח קול. "ניפגש יום ראשון בשלוש?"

הנהנתי בחיוב לעברה. -"שבת שלום!" קראה אליי.

לבשתי את המעיל האדום שלי, שכבר קטן עליי בשני מידות, ויצאתי החוצה לרוח הקרירה ששררה בחוץ.

התחלתי לצעוד לכיון ביתי, עוברת בשכונת העשירים, עם הוילות הגדולות. השתדלתי לחצות מהר את האיזור, לפני שמישהו יבחין,

שאני לא מפה. לא קשורה.

המשכתי ללכת, וראיתי מרחוק את שער הבית המתקלף. פתחתי אותו בזהירות, הוא חרק.

פתחתי את הדלת בזהירות.

 כבר היה מאוחר.

''רועי, את הגעת?'' שמעתי את אמי, רחל שואלת מחדרה. ''כן, איך את מרגישה?'' ניגשתי אליה, ושמתי את ידי על מצחה. הוא בער.

"לא טוב. אני מרגישה רע מרגע לרגע. אבא הלך לקרוא לרופא, ונישארתי לבד. כ''כ פחדתי לא לראות אותך לפני שאני אלך.."

"אמא! אל תדברי ככה. הכל יהיה בסדר. את תראי," לחשתי לעברה, מעודדת אותה במקצת.

"אני מקווה. אך אני חוששת שכן הגיע סופי..'' לחשה אמי, ופתאום, שקט.

"אמא!"