*את הפרק הזה עשיתי מנקודת המבט של ניר*
בפרק הקודם:
-"איפה קבעתם להיפגש?" שאלתי אותה. -"בבית שלהם," השיבה, וצעדנו אליה.
-"הייתי כבר היום בבית שלהם," אמרתי ואביה הקשיבה."ו.. די רבתי עם עידו. אז.. דברי איתו, בסדר?"
אביה הנהנה ונכנסנו.
הדבר הראשון שאני זוכרת, שנכנסנו אל הבית, זה את המבט שלו.
תכולות חודרות. יותר מיזה, אני לא זוכרת כלום.
נשימה ועוד נשימה.
ראיתי איך גופה עולה ויורד, בהתאם לצפצופים שהשמיע המכשיר שהיה מונח על השידה.
שמעתי את הדלת נפתחת, וראיתי את עידו נכנס פנימה. הוא היה חיוור, ואני מניח שגם אני הייתי כך.
"קח," אמר והושיט לי את שוקולד. "זה יעורר אותך,"
הנהנתי לעברו כתודה, וחזרתי להתיישב על הכיסא שליד רועי, ממתין.
ממתין למה? אני לא יודע. אבל...
אני ממתין.
-"יש חדש?" שאל עידו. -"כלום," השבתי אליו, וחזרתי להביט על רועי השוכבת במיטה.
-"אתה הולך הביתה מתישהוא, או שאתה מתכנן לבלות את שארית חייך כאן?" גיחך עידו.
-"אני נשאר כאן עד שאבא שלה יבוא!" אמרתי נחרץ, וזרקתי את העטיפת שוקולד לפח.
עידו הביט בי מספר שניות, ולבסוף לקח מן הערמה שהייתה בפינה כיסא נוסף. הוא שם את הכיסא לידי והתיישב.
"אז גם אני נשאר," אמר בחיוך.
חייכתי לעברו לאות תודה, ופתאום נכנסה אחות, וראיתי על התג שהיה מונח על המדים שלה,
את השם אנה רושטן.
-"בנים," היא אמרה במבטא רוסי קל. "אתם יכולים לצאת? אני צריכה לעשות לה כמה בדיקות קלות,"
-"בטח," עידו אמר ויצא מן החדר. "אתה בא?" הוא שאל אותי והלכתי אחריו.
-"איך זה קרה בכלל?" שאלתי את עידו, נזכר, שבכלל לא הייתי בקומה באותו הרגע.
-"דיוויד." -"דיוויד מה? הנגור?" שאלתי מבוהל.
הוא הנהן. -"אז הוא חזר..." לחשתי בפחד, מנסה שלא להיזכר בעיניו השחורות והמסנוורות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חייה של נערה, בלוג סיפורים. |כותבת הסיפור.|