"בוקר .." אמרתי בחיוך ענקי .
ראיתי את ראשה של אימי מציץ מפתח חדרי ,
"מישהו פה היתעורר עם מצברוח טוב " אמרה בחיוך בזמן שהרמתי מעלי את הסמיכה .
לא יודע איך להסביר את זה אבל הרגשתי היום כמו שלא הרגשתי הרבה זמן הברק חזר לעניי .
פתאום יש לי חשק ללכת לבית הספר , לאותו בית הספר שעד לאתמול שנאתי כל כך.
הרגשתי את הקור ברגליי היחפות אך לא עניין אותי כלום ,רחצתי את פניי והבטתי במראה ,
הדמות שנראתה לי הייתה זוהרת מתמיד הכחול במבטה נראה עמוק יותר .
התלבשתי במהירות ואספתי את שערי .
גל הקור שתף אותי והצמרמורת חלפה בי , אך שום דבר לא שינה את הרגשתי.
"היי " שמעתי קול מאחורי .
זאת הייתה ניקול , אותה בחורה שנפרדתי ממנה באותו הלילה האפל ,זוכרים ?
היה בידה מכתב שנראה ישן מעט , התבווננתי בה ,על ענייה האפורות שנראו כבויות .
נראה היה שבכתה יום אפילו שבוע .
פחדתי , פחדתי לגלות מה המכתב הזה ועם זה קשור אלי.
חייכתי עלייה, חיוך מזוייף שנראה כל כך לא אמיתי ,אך למי אכפת.
היא הביטה לריצפה בדממה על כפות רגליה .
הושטתי כלפיה את ידי והרמתי את ראשה מעט , " אני לא אוהב ליראות אותך עצובה ".
"אני לא עצובה " אמרה ומיד ירדה מעניה דימעה .
הרגשתי רגש עצום לחבק אותה חיבוק ענקי אך שלטתי בעצמי , שהצפיות שלה לגפיי לא יתפתחו .
נגבתי מענייה את הדמעה ואת השנייה והשלישית שבאו אחרייה.
"הבאתי לך את זה .." לחשה והניחה בידי את המיכתב , אך לפני שהספקתי לענות ראיתי את דמותה מתרחקת ממני.
בבית הספר כבר היה הצלצול לשיעור , איחרתי אני לא יכנס ,אין לי חשק וגם הייתי נסער כל כך.
ישבתי בספסל האחורי שבו נהגתי לשבת כשהייתי לבד , השקט שם הרגיע אותי .
המכתב היה מונח על השולחן לא יכולתי להסיר ממנו את מבטי ,אך לא.
אני לא פתחתי אותו וגם לא היתכוונתי לפתוח , למה ?
אולי מפחד לגלות איך גרמתי לבחורה דיכאון .
איך הרגתי את נשמתה את החיים שלה והכל בגלל שלא יכולתי לסרב , להגיד לא.
"דיויד זה אתה ?" שמעתי קול מוכר מאחורי אך הפעם קול  עמוק של גבר.
לא הסתובבתי לאחור , לא עניין אותי לדעת מיזה גם.
"דיוויד " קרא בקול רם יותר .
הסתובבתי, "טרוי , מה אתה עושה פה? " שאלתי כמעט בלי קול .