יש לי דימיון בראש שיום אחד אני קמה ואתה יושב לידי ומתבונן בי

ובדימיון שלי אתה שואל: "איך לא סיפרת?"

ואני קצת נבוכה

אבל אתה מחבק אותי ואומר: "לא נורא, העיקר שעכשיו אני יודע".

ואז אנחנו מתנשקים.

יש לי דימיון בראש שאני מתעלפת במקום ציבורי גדול

וכולם מתקהלים מסביבי ומרימים אותי

שופכים עליי מים ושמים עליי מגבות קרות וחמות

אני מתעוררת בתור גולם (זאת אומרת, באמצע המעגל)

וכולם מבינים שאולי זה היה יותר מדי

אולי הם קצת הגזימו עם כל הלחץ הזה שמפעילים על ילדה בת שתים עשרה וחצי

ואז זה נגמר.

יש לי דמיון בראש שאני הולכת על ענן

ויש תחושה קלילה שכל הדאגות נגמרו

לא צריך להספיק כבר להיות הכי טובים

הכי יפים

הכי חכמים

הכל קליל וכיף ונוח

יש לאן לברוח..

יש לי גם מציאות, שהיא לא בתוך ראשי,

היא אמיתית,

ובמציאות יש אנשים שנהרגים,

מלחמות,

פיגועים;

יש מוות והרס

ומחלות ועיזבון

אבל במציאות שלי יש גם דבר אחד מיוחד שאין ולא יהיה בדימיון-

זה רגש מיוחד שלא כל אחד חווה

ובו תמיד צריך להתמקד.

שמחת חיים.

יום העצמאות עוד מעט, מעבר חד מעצב לשמחה שלדעתי הופך את הימים האלה להרבה יותר משמעותיים וחזקים.

הקישור הזה מראה שבלי כל הנופלים, עד כמה שזה עצוב, לא הייתיה לנו מדינה, אז תהיו גאים.

שיניתי עיצוב, התמונה עולה קצת לאט אבל היא שווה את זה. מה דעתכם?

*מזכירה שיש קרדיט לכל הדברים שלקחתי- ברשימות.

להת'.