כבר נגמרו לי הדמעות;

והן בכל זאת ממשיכות לזלוג.

בשלב הראשון ניסיתם לעזור,

אבל ברגע שעליתי על הגשר אל הסוף כבר אין לי דרך להסתובב.

זה לא אישי.

כבר הורדתי את המייק אפ,

זה גם ככה לא עוזר,

כבר שמתם לב שאני לא מי שהייתי פעם,

כבר הפסקתם לשאול למה "המבט העצוב בעיניים"

וזה בסדר, כי אני יודעת שלא תוכלו לעזור.

אני לא כועסת ולא שומרת טינה,

אני סתם רואה את הצלליות שלכם נמרחות בצד הדרך.

ההשפעה שלכם היא אפסית,

כמעט.

לפעמים עולה בי געגוע קטן לימים שעברו,

אבל קל לי להתפכח כי אני יודעת שהם לא יחזרו.

לעיתים רחוקות עולה בי המחשבה שמישהו אולי יוכל לעזור לי.

אבל..,

אני אוכלת את עצמי עד לפירור האחרון,

בלי לחשוב פעמיים.

בשלב הסופי כל מה שיישאר לי זה רק הגוף.

טכניקה מצויינת להשתגע.

אתם לא שמים לב, אולי,

אבל האינטרקציה שלי עם תושבי העולם הולכת ודועכת מיום ליום.

לכן לא עניתי על חלק מהתגובות בפוסט הקודם.

אני גם סוגרת את הבלוג ביום ראשון.

מצטערת, אבל לא תוכלו לשנות את זה.

תודה. ולהתראות.