הסיפור שלי

אני יודעת שעבר המון זמן מאז שעידכנתי פעם אחרונה.. בכל מקרה.

לקח לי שבוע לכתוב את הפרק בגלל כל מיני סיבות אבל יש פרק והוא יצא יחסית ארוך..

אני בבית, חולה, אז כנראה אני אספיק לכתוב היום עוד פרק בתקווה לשניים..

תגיבו, טוב? מצטערת על הנטישה 33>>

*************************

הרגשתי את היד של מאיה על הפנים שלי ודחפתי אותה מהמיטה, קמה לישיבה ובוחנת את החדר החשוך. תמיד אהבתי לישון אצל מאיה- לרכל ולראות סרטים של בנות בלי שאף אחד יצעק לכבות את הזבל הזה.

נזכרתי שבכלל לא ראיתי סרטים אתמול, הגעתי למאיה ב-1 בלילה אחרי הדייט השלישי שלי עם עומר.

"מה..?" שמעתי את מאיה מבולבלת והצצתי עליה, צוחקת כשרואה אותה שרועה על הרצפה, הראש מורם טיפה ומסתכלת עליי בהלם.

"בוקר טוב באמת" חייכתי אליה וקמתי, לובשת סתם סווצ'ר שהיה זרוק בחדר שלה עד שהבנתי שזה של אורן.

"אתם יוצאים בקושי חודשיים וכבר יש אצלך בגדים שלו?" שמתי את הידיים בכיסים, מתעלמת מהשאלה איך זה הגיע לפה ונותנת לתחושת החום לעטוף אותי. התעלמתי מהמבט שלה והלכתי למטבח, חוזרת אחרי שלוש דקות עם שתי כוסות שוקו חם שאפשר להכין רק אצל מאיה, מוצאת אותה על המחשב.
"עומר מחובר" הנחתי לידה את השוקו שלה והסתכלתי על המסך, הוא שלח 'היי'.

"אל תגידי שאני אצלך" התיישבתי על הפוך ליד המחשב והסתכלתי על השיחה.

"הוא שאל אם דיברתי איתך אתמול בלילה" מאיה עדכנה אותי ולקחה שלוק מהשוקו, מניחה אותו בחזרה על השולחן "זה רותח! נשרפה לי הלשון".

"מצטערת באמת שלא אמרתי לך, לא סתם קוראים לזה שוקו חם" חייכתי אליה חיוך ציני והיא החזירה לי חיוך מטומטם.

"הוא מתקשר אלייך" מאיה הסתכלה על המסך. הוצאתי את הפלאפון מהתיק והסתכלתי עליו, "לא, הוא לא" הפלאפון שלי התחיל להבהב, הסתכלתי עליו כמה שניות ולחצתי על הלחצן הירוק. "הלו..?" עניתי בקול צרוד, משתדלת להעמיד פנים שישנתי לפני שנייה.

"הערתי אותך?" שמעתי את הקול המדהים שלו בצד השני וכמעט התפתיתי לצעוק שלא אבל הכרחתי את עצמי להירגע, "כן, אבל לונורא. מה קרה?"

"סתם רציתי לדעת איך את.." 'איזה חמוד!' חיוך ענק התפשט על פניי ומאיה הסתכלה עליי במבט לא מבין.

"אני בסדר- ממש נהניתי אתמול" קמתי מהפוך ונכנסתי לשירותים, מסתכלת על עצמי במראה וכמעט מפילה את הטלפון לכיור.

"גמאני, הכל בסדר?" הכרחתי את עצמי לנשום עמוק. "כן- סתם יצא לי להסתכל במראה".

שמעתי אותו צוחק מהצד השני והרשתי לחיוך להתפשט על פניי. "את יודעת.." הקול שלו שבר את השתיקה וגרם לי לעזוב את הניסיון העלוב לסדר את השיחה עם יד אחת. "קשה לי לשקר לאורן, הוא החבר הכי טוב שלי".

"נעמה?" לא ידעתי מה להגיד לו, "אה?"

"אני יודע שאמרת שאת עוד לא רוצה שמישהו ידע- אבל הוא אח שלך והחבר הכי טוב שלי!".

ראיתי את מאיה נכנסת לחדר ומסמנת לי לנתק.

"תקשיב עומר, אני צריכה ללכת. קבעתי להיפגש עם מאיה עוד עשר דקות בפארק ואני לא ממש במצב של לצאת- אפשר לדבר על זה בזמן אחר?"

הרגשתי רע שניתקתי לו אבל לפי הפנים של מאיה זה די רציני.

"למה ניתקת? זה לא היה כזה חשוב..." אוחח, אז לא כל כך רציני.

"מקורה?" נאנחתי והתיישבתי בחזרה על הפוך, לוקחת עוד שלוק מהשוקו שכבר הספיק להתקרר.

"תומר מארגן את מסיבת הבריכה האחרונה לפני החורף, את באה?" מאיה חזרה להתיישב מול המחשב, מסתכלת עליי ומחכה לתשובה.

"אני כל כך באה! את יודעת כמה רזיתי בזמן האחרון?" התלהבתי, לא ממש עליתי במשקל מאז שחליתי וכל כך רציתי להשוויץ כבר, חוץ מזה שגם רציתי לבקש מאמא שלי לעשות עגיל בפופיק ואולי גם באף. הלוואי שתסכים.

'היא הסכימה!' תפסתי אותה בדיוק כשהיא באה לצאת לבית קפה עם חברה שלה והיא אמרה לי שרק בתנאי שהיא לוקחת אותי והיא תהיה שם איתי, 'יש!!'.

אז יצאתי ביום ראשון אחרי שנגמר לי היום ונכנסתי למכונית של אמא, בדרך לאיזה מקום שחברה שלה המליצה לה ברחוב לא ידוע.

יצאתי אחרי שלושת-רבעי שעה ונכנסתי למכונית שוב, נושכת את השפה ומתעלמת מצלצול הטלפון שלי.

"איך את מרגישה, חמודה?" אמא הסתכלה עליי, השתדלתי לחייך אליה. "את רוצה משכך כאבים? נראה לך שאדוויל יעזור לך?" היא חיפשה בתיק שלה והוציאה קופסת כדורים, מסתכלת עליי בדאגה. הנהנתי מהר, מנסה למצוא דרך לשבת בלי לקפל את הבטן בצורה שתכאב לי.

שמעתי את צלצול הטלפון שלי שוב והחלטתי לענות, "הלו?" 'להתעלם מהכאב'.

"הכל בסדר?" זה היה עומר, הרגשתי את המבט של אמא עליי. "כן- אני לא יכולה לדבר כרגע, אני אתקשר אחר כך, טוב?" לא חיכיתי לתשובה וניתקתי, מכניסה את הפלאפון לתיק ובוחנת את עצמי במראה.

תמיד אמרו לי שעגיל באף יתאים לי- כנראה שהם צדקו. ממש אהבתי איך שזה נראה.

אמא החליטה שהיא עושה מזה כבר יום שלי ושלה אז היא לקחה אותי אחר כך לשבת בארומה וסתם לדבר כי היא לא שמעה ממני הרבה זמן. היא שמעה שאני יוצאת עם מישהו והבינה שאני לא מוכנה לתת פרטים העיקר שאני מאושרת. ממש התגעגעתי לזה- לשבת איתה ולדבר וסתם ליהנות מהקפה המיוחד של ארומה.

חזרנו הביתה באיזה שמונה, אורן חיכה לנו על הספה בשעמום מעביר ערוצים. "סוף סוף חזרתן, איך היה?" הוא בהה בי, פותח את הפה.

"לילה טוב אמא" חייכתי ונתתי לה חיבוק עדין כדי שלא יכאב לי, "אני סחוטה מעייפות".

למחרת בבוקר קמתי בשש וחצי, פתחתי מהר את קלסר אלגברה ופתרתי איזה שני תרגילים, נכנסת להתקלח ונזהרת מאוד על הבטן. אני אמורה למרוח בבוקר ובערב חומר חיטוי וזה ממש כואב לי אז החלטתי לנסות לראות אם אמא ערה. היא ערה.

"אמא, יש מצב את שמה לי? זה ממש כואב לי.." נכנסתי אליה כשהיא התאפרה, זה היה ממש מפחיד כמה איפור היה לה, כמה קרמים, הכל!

אז אחרי כמה צרחות שנראה לי העירו את אורן החלפתי לחולצת בית ספר רפויה באזור הבטן שלא יראו ולבשתי טייטס, החלטתי שסקיני סתם יכאיב לי בבטן.

אחרי יומיים כבר קיבלתי ממאיה פרטים מדויקים על המסיבה וסחבתי אותה לקנות בגדי ים, היא היחידה שידעה שעשיתי גם עגיל בטבור והיא נורא התלהבה, החמודה.

חזרתי הביתה עם בגד ים כחול תכלת ממש יפה של פלפל והתיישבתי על המיטה, עונה לפלאפון.

"זה עומר" שמעתי אותו לחוץ וזה הלחיץ גם אותי. "הכל בסדר?"

"את יכולה אולי לבוא עכשיו לפארק? איפה שישבנו ביום הראשון ללימודים?"

"בטח, אני עכשיו יוצאת לדרך, אתה בטוח שהכל בסדר?" "כן, הכל בסדר- אני מחכה לך".

לקחתי פלאפון ומפתח ויצאתי מהבית, יורדת במדרגות ומרגישה את הלחץ בבטן, הוא ממש הדאיג אותי, על מה הוא רוצה לדבר?

הגעתי אחרי עשר דקות הליכה וראיתי אותו יושב שם על הספסל ומקפיץ את הרגל, "היי" חייכתי חיוך לחוץ ונעמדתי מולו.

הוא קם לחבק אותי ונרתע כשפלטתי אנחת כאב, "הכל בסדר?" הוא הסתכל עליי במבט לא מבין.

הנהנתי והסתכלתי עליו במבט תמים, 'בבקשה אל תשאל'. התביישתי נורא, האיזור היה מלא בחומר חיטוי והפרשות אחרות והוא היה אדום.

"מה קרה?" הוא הסתכל עליי במבט הזה שלו ולא יכולתי להתנגד, הרמתי טיפונת את החולצה עד הפופיק, נותנת לו הצצה חטופה על הפופיק שלי.

"ואוו, מתי עשית?" הוא נראה קצת המום, בטח חטף טראומה.

"עם העגיל באף, אתה לא אוהב?" היה לי כל כך חשוב שהוא יאהב את זה.

"בטח שאני אוהב- זה פשוט קצת הלם, זה הכל. בכל מקרה, רציתי לדבר איתך על.. אמ.. עלינו" הוא הסתכל עליי. אוקיי, ממש נלחצתי.

"מה איתנו?" התיישבתי בעדינות על הספסל, לא עניין אותי הכאב בבטן רק רציתי שעומר ידבר כבר, הוא ממש הלחיץ אותי.

אחרי כמה זמן הוא שבר את השתיקה, "הורס אותי שאנחנו לא מספרים לאף אחד" הוא הסתכל עליי במבט עצוב כזה, "מאיה יודעת" 'למה אני חייבת להיות מפגרת?'

"בסדר, אבל אף אחד אחר לא- אורן לא מבין למה אני מנפנף אותו תמיד, ההורים שלי לא מבינים מה עובר עליי. זה כל כך חשוב לך שאף אחד לא ידע?".

הסתכלתי עליו, הוא נראה ממש מדוכדך, איך אני אסביר לו שאני עושה את זה בשבילו? אורן הוא החבר הכי טוב שלו והוא בחיים לא יקבל את זה שאנחנו חברים.

הנהנתי והשפלתי מבט, "זה חשוב לי, אני ממש מצטערת" לא יכולתי לשלוט בעצמי, הרגשתי איך העיניים שלי מוצפות, "א..אתה.. רוצה שניפרד?" הרמתי מבט והסתכלתי עליו, הוא קצת נרתע מזה שאני בוכה.

"אני אוהב אותך! אני פשוט לא יכול להסתיר את זה לנצח ו.." "לא לנצח! עד שאני אהיה מוכנה לזה" "אני יודע שאת לא מוכנה, אבל את צריכה להבין אותי. אני מאושר ואני לא יכול להסתיר את זה יותר"

הרגשתי את החמימות של הדמעות על הלחיים שלי וקמתי מהספסל, העברתי עליו מבט אחרון והסתובבתי ללכת.

"נעמה, חכי!" עומר קם ורץ אחריי, תופס לי את היד ומסתכל לי בעיניים כמה שניות, "אני אוהב אותך" הוא לחש לי ונישק אותי. נשיקה כל כך איטית ומדהימה.

"זה אומר ש.." היה לי קשה להתנתק ממנו, מהשפתיים שלו.

"אני אעשה הכל בשבילך, באמת" הסתכלתי עליו, הוא חייך אליי וניגב לי את הדמעות מהלחיים, מצמיד אותי אליו לחיבוק ארוך.

לא היה לי אכפת מהכאב, רציתי להישאר ככה לנצח, שעומר בחיים לא יעזוב אותי ושאף אחד לא יפריע. כנראה שמישהו למעלה לא במיוחד אוהב אותי.

שמעתי את הצלצול שלי והסתכלתי במבט מתנצל על עומר, "אני יכולה לא לענות.." "זה בסדר, תעני, יכול להיות שזה חשוב".

הנהנתי והרמתי את הטלפון לאוזן, "מקורה?" הסתובבתי עם הגב לעומר והרגשתי אותו נצמד אליי מאחור, משעין את הסנטר שלו על הכתף שלי.חיוך התפשט על הפנים שלי.

הוא ראה אותם בפארק, מחובקים, לרגע דמיין שהיא שם איתו, שהיא מחבקת אותו ומתפללת ששום דבר לא יפריד ביניהם.

הוא זכר את התוכנית שלו, רק היה חסר לו זמן. למזלו- מסיבת הבריכה הגיעה בדיוק בזמן, מחר בערב זה יקרה. מחר בערב היא תהיה שלו.