"But now it's time to go, curtain is finally closing"

אני חושבת שזה הולך להיות הדבר הכי אנוכי,אגואיסטי,שחצן ויהיר שאי פעם כתבתי,

אבל אני כבר לא מסוגלת להתמודד עם הזלזול המטורף הזה כלפיי ועם הפראייריות העצומה שלי.

הגעתי למצב שאני נותנת לאנשים שירדתי על ארבע בשבילם(בכל מובן לצערי הרב)לדרוך עליי כמו על טיח במצריים,לירוק עליי כמו למות בגן חיות.

זה בא לידי ביטוי ביחס של הצפלון הקטן והחסר סמכות הזה בן השש שמשחק בי כאילו אני עוד בובה שלו,וה"חברים" שלי שנזכרים לצלצל פעם בחודש

כדי לבדוק אם אני עדיין מסוגלת לחבק אותם כי הם פשוט במצב נורא כרגע ולא תזיק להם קצת סימפטיה.

"הייתי אומר סליחה,אבל אני חושב שאת באמת צריכה להנמיך ציפיות".

אתה יודע משהו,אתה צודק.

זה לא שאי פעם אתה או אתם התכוונתם בכלל להגיד לסמרטוט היקר שלכם סליחה,

כי הרי במילא לא אכפת לו והוא במילא שונא ונמנע מכל סוג של סכסוכים.כי הוא חלש.

בגלל שאני יודעת שרוב האנשים שהדברים שכתבתי מתייחסים אליהם אני אגיד לכם כאן את הפתרון היחיד שמצאתי:

אני הולכת.

אני מפסיקה לצלצל(כי אתם במילא לא תתקשרו)

מפסיקה לבדוק שלא התחרפנתם ב-2 בלילה(כי אם זה יקרה לי אתם תחזרו לישון)

מפסיקה לנשק אתכם כשאין לכם מישהי להעביר איתה את הלילה(כי כשאני מבקשת אני יוצאת זונה)

מפסיקה לנסות להבין אתכם תוך כדי סיבוך עצמי מטורף(כי כשאתם לא מבינים אותי אתם מזכירים לי כמה אני מוזרה)

מפסיקה לחכות למבט האומלל והדורש צומת לב שלכם(כי כשאני זועקת לטיפת צומת לב אתם פתאום כל כך עסוקים)

אני מפסיקה לחבק...כי במילא אף פעם לא חבקתם.

אני יודעת שעכשיו גם לא יהיה את מי לחבק,אפילו סתם חיבוק מדומה.

אבל זה שווה מאשר להרגיש שכל חיבוק בשבילכם,הוא בעצם סתם כדי שתוכלו לבקש כשתצטרכו...

עבודה מקוללת בפיזיקה.

שיהיה לכם שבוע גשום ומקסים