?! לסביות ?! בלי בושה

מצאתי את עצמי כל לילה בשעה שכולם ישנים יושבת בשירותים ומכאיבה לעצמי, שוב ניקיתי את הדם על הרצפה, שוב הסתרתי את הפצעים והשריטות בידי. נזכרתי במה שאמי אמרה "אני רוצה שתבטיחי לי שלא תעשי שטויות שתשמרי על עצמך ותתמודדי עם מה שקרה!".

התעוררתי יחסית מוקדם, לא שמעתי אף אחד. ירדתי למטה לקחת משהו לאכול ובדרך ראיתי את אמא מאורגנת ליציאה. "לאן את יוצאת?" שאלתי.

"אנחנו יוצאות, תתלבשי מהר..אנחנו נאחר!"

"לאן הולכים בדיוק?"

"המצב שלך לא טוב, אני רואה מה עובר עלייך, את חייבת לדבר עם מישהו הזה ואת לא ממש בעניין לספר לי מה קורה לך. החלטתי לרשום אותך לפסיכולוג, אני יודעת שתתנגדי אבל את חייבת לטפל בעצמך, לנסות לפחות."

הייתי המומה. שתקתי. 'המצב שלי כל כך רע שאני צריכה את הזבל הזה?!'

"אני לא באה" צעקתי..' מה היא חושבת שאני...כלום לא יעזור, אף אחד לא מבין אותי.

"בטח שאת באה! זה לא שאלה אפילו, רק לנסיון, אני דואגת לך סתיו ואת צריכה עזרה, את תיראי שבסוף את עוד תודי לי."

כל כך כעסתי עליה, אבל מה יכולתי לעשות, היא גררה אותי לשם וכל הנסיעה התווכחנו.

פתחתי את דלת העץ הגדולה שעליה היה רשום באותיות לבנות "דוקטור שמואלי", לא ידעתי מה יקרה ולא רציתי להיות שם. אמא החליטה ללכת לעשות סיבוב קניות ולהשאיר אותי שם לבד.

נכנסתי בצעדים איטיים, הייתי מתוחה מאוד. החדר היה ריק ובאמצע שני כיסאות בריפוד אדום. לפתע יצא הפסיכולוג מן החדר השני.

"שלום את בטח סתיו",הוא הסתכל עלי.

הנהנתי בראשי.

"בואי שבי על הכיסא".

התיישבתי, הוא הסתכל עליי וחייך ושם לב שאני מחזיקה את ידי בחוזקה.

"אל תהיי לחוצה, אני רק רוצה לעזור לך.. בנתיים את פה לניסיון אם לא יהיה לך טוב את יכולה להפסיק אבל אני בטוח שיהיה לך איתי יותר קל" אמר.

"אוקיי......" עניתי, הייתי עצבנית על אמא שלי ועליו ביחד.

"אני רוצה שתספרי לי על הכול, מאז שהתחיל להיות לך רע.. הכול מהתחלה" אמר.

לקח לי זמן עד שנפתחתי אליו לגמרי אבל לבסוף סיפרתי לו. סיפרתי לו על זה שאני לסבית למרות שאחר כך קצת התחרטתי כי פחדתי שאולי הוא יספר להורים, אבל הוא אמר שהוא לא יספר כי הוא רוצה שאני יספר, אני לא בוטחת בו כל כך, אבל האמת שכבר לא אכפת לי מכלום, לא אכפת לי שהוא יגיד להורים שלי. סיפרתי לו על דניאל, על ההתאבדות, ועל נטע, על הבגידה.

"סתיו, אני רק רוצה שתדעי שכל פעם שרע לך או שאת צריכה לדבר עם מישהו הינה המספר שלי, את מוזמנת להתקשר מתי שאת רוצה. ועוד משהו, אימך סיפרה לי שאת הגעת למצב שבו את חותכת את הורידים. אני רוצה לדבר איתך על זה" אמר.

הוא אמר לי שרוב המטופלים שלו הם בני נוער במצב דומה לשלי, ושהרבה חותכים את הורידים, כי הם רוצים להכאיב לעצמם וכי הם סובלים. 'וואו הוא נורא חידש לי, כל הפסיכולוגים אותו בולשיט'.

הוא ביקש ממני לא לעשות את זה יותר לעצמי לכמה זמן, ולראות איך אני מרגישה אחר כך.. אבל ברגע שהוא אמר את זה הבנתי שהוא לא יודע כלום מהחיים שלו ושהוא בדיוק כמו כולם, מנסה להבין ומדבר הרבה. אבל החלטתי להקשיב לו, אני רוצה לעבור את התקופה הרעה הזאת, אני חייבת. אם אני רוצה לשקם את החיים שלי אז אני צריכה להפסיק קודם כל להכאיב לעצמי.

"אני יראה אותך בשבוע הבא סתיו" אמר ופתח לי את הדלת.

בחוץ חיכתה לי אמא עם שקיות מלאות אוכל מהסופרמרקט. נכנסנו לאוטו, כל הנסיעה שתקנו. לבסוף היא אמרה,

"נו איך היה סתיוש?".

"בסדר, אני ימשיך עוד קצת לראות איך זה".

הגענו הביתה, התיישבתי בסלון וראיתי טלוויזיה קצת עד שנרדמתי.

אמממ תגיבו ?!

אם יהיה פחות מ30 תגובות לפחות בפרק האחרון אז אני מוחקת את הבלוג..

כי אני רואה שלא הרבה מגיבים..

ראיתי הכל מטושטש, כאב לי, אבל רציתי שיכאב לי, רציתי לסבול, לא מגיע לי להיות שמחה, אני שונאת את עצמי, אני שונאת את החיים האלה.

"סתיו יש לך טלפון!!" שמעתי את תומר צורח לי.

ניקיתי את הדם על הרצפה, סידרתי הכול, החזרתי את שרוולי חזרה והסתרתי אותו שלא יראו כתמי דם. יצאתי מהשירותים אל החדר שלי בריצה.. וצעקתי "תומר אני עונה מהחדר שלי!!". נשכבתי על המיטה, הייתי גמורה 'מי זה עכשיו מציק לי בטלפון' חשבתי.

"הלו".

"היי סתיווש את לא זמינה בפלא!!..מה קורה איתך, לא דיברנו כל החופש!"

זאת הייתה ניקול זיהיתי בקול. 'שיטטט שוב הקרציה החנפנית הזאת מתקשרת' חשבתי לעצמי.

"היי מאמי" עניתי בחוסר רצון. את ניקול פגשתי באחת מהמסיבות שאני ונטע היינו הולכות אליהם. זאתי נדלקה עליי ומאז לא מפסיקה להתקשר, חושבת שאני בעניין שלה..

"יש איזה מסיבה שדוד שלי מארגן במועדון שלו, וחשבתי שנלך שתינו, וזה חינם.. מה את אומרת?"

"האמת אני לא במצב למסיבה עכשיו, אני גם עושה משהו אז נדבר אחר כך ביי מאמי" ניתקתי ולא חיכיתי לתשובה.

הסתכלתי על היד שלי, זה הפחיד אותי. נזכרתי שכשהייתי בת 14 ראיתי סרט ואמרתי שאני לא יעשה לי את זה בחיים.

אבל הנה הגעתי למצב הזה, המצב החרא הזה. וככה עם המחשבות הרעות האלה נרדמתי.

התעוררתי. הרגשתי כאילו לא אכלתי ולא התקלחתי שבועיים, הייתי חייבת להתרענן ומייד ניגשתי למקלחת.

המים נטפו על השריטות האדומות שבידי, זה שרף. יצאתי למטבח ואכלתי סלט חסה טעים. אמא בישלה, "בוקר טוב לנו" אמרה בקול החייכני שלה. "בוקר טוב" עניתי מנסה להתנהג כאילו שום דבר לא קרה.

אמא עלתה למעלה, ואני נשארתי לבד במטבח. היא חזרה עם סל כביסה והחולצה הארוכה שלבשתי אתמול בידה. "למה יש כתמי דם על השרוול?" שאלה, אבל היה נראה שהיא יודעת את התשובה. לא עניתי, העמדתי פנים שאני אוכלת ולא יכולה לענות לה. "תראי לי את היד שלך" אמרה.

"הינה" הראתי לה את ידי, היד בלי השריטות.

"היד השניה" אמרה.

"אין לי כלום אמא, זה סתם פצע קטן" ניסיתי להתחמק.

"הכתמי דם האלה לא נראים לי פצע קטן!!" היא הרימה את קולה, ולקחה את ידי בכוח ומשכה את השרוול. היא הייתה המומה. דמעות התחילו לזלוג על פניה, היא חיבקה אותי, אני לא בכיתי, כבר לא היה לי משנה כלום.

"למה את עושה את זה לעצמך?!" שאלה.

"סתיו...אני יודעת שאת עוברת תקופה קשה, אבל אני לא אתן לך להתדרדר ככה" שתקתי והקשבתי לה. היא נאנחה, "אני רוצה שתבטיחי לי שלא תעשי שטויות שתשמרי על עצמך ותתמודדי עם מה שקרה!"