. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .

 "איה" אמר אליי אבי אל תוך הטלפון בקול צרוד ורועד. "אבא? אבא מה קרה?" שאלתי בבהלה, הבנתי שמשהו קרה, הבנתי שמשהו לא כשורה. שמעתי שנשימתו לא סדירה, שהוא מחזיק את עצמו- רק שלא יתן לדמעות לרדת, שלא אשים לב עד כמה הוא נסער, מבוהל. "זאת..אמא.." הוא השיב פרץ בבכי, מרחיק את השפורפרת מפיו שלא אשמע את יללותיו. השפורפרת נפלה מידי ונחבטה ברצפה. קפאתי במקומי, גופי לא נע, נשימתי נענקה. עיני רק הביטו, המומות, בפסנתר של אמא.

דפי התווים היו עדיין מונחים מעליו, מעל אותו פסנתר ישן שהיה שייך לה, פתוחים ומחכים שמישהו ינגן אותם שוב, ינגן את הצלילים הנעימים, יכנס לתוך הבועה הנהדרת הזאת, שבה, מהשליליות, הלחץ, הכעס, העומס, הדכאוניות, הרגשת החונק הבלתי נסבלת - הכל הופך אופטימי ושלוו, והתוים המתנגנים עוטפים ומלטפים את כל כולו בחום וברוגע. פתאום נמצאים בעולם אחר, רחוק מכאן, שבו, מהאפרוריות והעצב הכל הופך צבעוני ומלא באור. גם אחרי 11 שנים של נגינה, כאשר אני יושבת ליד הפסנתר, נושמת נשימה עמוקה ומתחילה לנגן את אותם התווים שמציפים אותי בתחושות מדהימות, בזכרונות, במחשבות- אני תמיד מרגישה את הקסם הזה שעופף סביבי, בכל פעם אני מרגישה את אותה ההתרגשות בבטן והפרפרים, כמו בפעם הראשונה, אז, כשישבתי על ברכיה של אמא במושב הסמוך לפסנתר הגדול, והקשתי על הקלידים בהנאה, ולמרות שהצלילים היו צורמים ומזייפים- לאמא הם היו נשמעים כמו סימפוניה שלמה של צלילים מקסימים, והיא מחאה לי כפיים בהתלהבות.

אמא לימדה אותי כיצד לנגן, בזכותה הכל התחיל. היא הסכימה לשתף אותי בעולם הזה שכל-כך אהבה, וכמוה, גם אני התאהבתי בו. תמיד ידעתי שאגשים את חלומה להיות פסנתרנית מפורסמת, ארגש אנשים בעזרת 'אצבעות הקסם' שלי, כך כינתה אותם. תמיד שאפתי לנגן כמוה, ברמה גבוהה שכזאת, ואולי אפילו להיות טובה ממנה ביום מן הימים. רציתי שאמא תראה אותי פורצת החוצה ומצליחה, רציתי שתראה עד כמה היא הייתה חלק בלתי נפרד מההצלחה, חלק בלתי נפרד ממני. רציתי שתנגן יחד איתי, כמו פעם, כמו תמיד- אך אמא, אמא כבר לא תנגן עוד בפסנתר הישן בחדר האורחים, לא ירקדו אצבעותיה הארוכות והצרות על קלדיו המבריקים, לא תסחוף את כולם בניגונייה ובצלילים שבקעו מתוכו. היא לא תביט בי עוד מנגנת בשעות הערב בעיניים נוצצות ומבריקות, איך הילדה הצעירה שלה גדלה ופרחה, הפכה להיות עצמאית ובוגרת. אמא, אי שם חסרת חיים בין הונגריה לפולין, אך נשמתה ודאי הגיע לשמיים, השמיים הארורים שלקחו אותה רחוק ממני.

זאת הייתה אמורה להיות עוד אחת מנסיעות העבודה שלה, העבודה שגזלה את כל זמנה, שלא הותירה לה זמן אל משפחתה, אל הפסנתר שנשאר דומם במרכז החדר, מחכה להתעורר שוב לחיים. לא יכולתי לנגן עוד באותו הפסנתר מאז שהחלה לעבוד ללא הפסקה; הוילונות הכהים, הרהיטים הגסים והחשכה שכיסתה את חדר האורחים רק הזכירה לי כמה אמא חסרה שם, אמא, שתמיד האירה את כולו בהילה שלה. משהו השתבש בדרך, משהו קרה ואמא לא נחתה בשדה התעופה בהונגריה כפי שהיה מתוכנן, לא תהיתי לרגע מה הרס הכל, מה השאיר את אמא תחת הריסות המטוס ללא רוח חיים- הרי אמא לא תחזור עוד הביתה בחיוך חושף שיניים, לא תחבק ותנשק, לא תזריע עוד אור כאשר הכל מכוסה באפרוריות ובעצב, ולא משנה מה גרם להתרסקות הנוראית הזאת- אמא לא תשוב אליי.

הכאב בלתי נסבל, אני לא מצליחה לשלוט בדמעות, רק אמא הייתה יכולה להפסיק אותם בעזרת החיבוק החם שלה- אך היא איננה, אמא איננה עוד.  

אשמח לדעת מה דעתכם על הפרק הראשון