. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .

(כעבור שנה)

קרני השמש חדרו מבעד לתריסים, הציפורים צייצו לצד שמיים כחולים, הריחות המענגים של המאפיות שרק עתה נפתחו מילאו את חדרי בתחושה חמימה של בוקר. הצצתי מבעד לשמיכה הפרחונית האהובה עליי, זאת שנושאת עימה תמיד את הריח של אמא, גם אחרי עשרות כביסות, ופיהקתי פיהוק ארוך. התעוררתי לעוד בוקר קייצי של יולי, פשטתי את השמיכה מעליי והושטתי את כפות רגליי לרצפה הקרירה, מנסה להקים את עצמי מהמיטה, משתדלת שלא למעוד. הפרחים שבאגרטל חייכו אליי בצבעם הבוהק והמקסים, המכוניות ה'מתגלגלות' אשר צופרות מהכביש נשמעות כמו קונצרט שלם של צלילים- עוד בוקר צעיר ורענן בפתח. התקדמתי לעבר המדף ואחזתי בתמונה הממוסגרת - "בוקר טוב, אמא".

לפעמים אני עדיין בטוחה שאני שומעת את נקישות צעדי נעלי העקב של אמא כאשר אני שוכבת במיטתי, ומריחה את הבושם היוקרתי שלה מתפזר בכל רחבי הבית ומעניק לו ניחוחות של ליבלוב נרקיסים; אך נעלי העקב שוכבות בארון הנעליים ומתכסות באבק, והבושם שלה עדיין מונח על שידת האיפור, וריחו, הריח של אמא, נעול תחת מכסהו.

 בצעדים כבדים ועייפים התקדמתי אל עבר המטבח, השיער מבולגן והעיניים כמעט ונעצמות בחזרה, מזגתי לעצמי כוס קפה כמו בכל בוקר והתישבתי על הכורסה של אבא. "זה חופש, את צריכה להירגע" מילמלתי לעצמי, אני חייבת להפסיק לקחת אחריות על כל-כך הרבה דברים, להפסיק להיות לחוצה כל הזמן, לנצל את החופש לקצת מנוחה. בחודש שחלף התרכזתי בעבודה, בלימודים ובשיעורי הפסנתר, פעמים מעטות יצאתי לבלות, פעמים מעטות יכולתי להקדיש אך ורק לעצמי. כמו תמיד, ידעתי מה יעזור לי לחוש בשלווה הנחשקת הזאת, מה יגרום לי לרוגע שאני כל-כך זקוקה לו - הפסנתר, אך בשונה מבדרך כלל, החלטתי לוותר על הפסנתר שניצב בחדרי, הפסנתר שאבא קנה לי ביום הולדתי הששה עשר - ולצעוד אל עבר חדר האורחים החשוך, אל הפסנתר של אמא. זמן רב לא ביקרתי בחדר, הוא כעת מלוכלך ומטונף, אך מכיל בתוכו כל-כך הרבה זכרונות. פתחתי את הוילונות הכהים, אור הבוקר הבוקע מהתריסים מסנוור ואני מכסה את עיני בכפות ידיי. התקדמתי אל עבר הפסנתר, מביטה בו ומשחזרת בראשי עד כמה החדר הזה היה כל-כך מלא חיים פעם, לפני שאמא אבדה לנו. בידיי ניקיתי את האבק שהצטבר על הכיסא והתיישבתי עליו, מביטה סביבי. משהו תפס את מבטי בין ערימות הספרים; יומן אדום מקושט בכוכבים זהובים, נעול במנעול קטן שבתוכו טחוב מפתח. ידעתי שזה היומן של אמא, לא פעם ראיתי אותה סוחבת אותו במזוודתה כשהייתה בנסיעות, תמיד תהיתי מה היא כותבת שם, על מה היא חושבת, האם היא מזכירה שם אותי. לא יכולתי להתאפק, ושלפתי את היומן מתוך הערימה, מנקה את הכריכה באצבעותיי,מלטפת אותה ומשתוקקת לעיין בתכולתה;

 "דיוויד איכזב אותי כאשר הפיל עליי את כל עבודות הבית..." 

 "העבודה מתישה אותי, אני לא בטוחה שאני אוכל לעמוד בכך עוד..."

"החג היה בדיוק כפי שתיכננתי אותו; הארוחה טעימה, המשפחה כולה יחדיו, ודיוויד הביא אפילו זר צבעוני שקישט את השולחן..."

דפדפתי בין הדפים המלאים, הכל אבא, עבודה, אבא, עבודה - ואף מילה עליי. אולי לא הייתה כזאת חשובה לה כמו שחשבתי, הרי מדוע לא כתבה אפילו מילה אחת עליי, אפילו לא מילים רעות. סגרתי את היומן בעצבנות והנחתי אותו חזרה למקומו, אך מתוכו נפלה מעטפה צהבהבה ונחתה על הרצפה, אשר בחלקה הקדמי, באותיות גדולות ומדוייקות, היה רשום שמי. "איה".