. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .

זיהיתי מיד את הכתב המסולסל של אמא, תמיד רציתי שהכתב המגושם שלי יהפוך זהה לשלה. פתחתי את המעטפה בעדינות, משתוקקת להביט בתכולתה. פי נפער, הייתי בהלם, תחושה נעימה הציפה את כל כולי- בתוך המעטפה הייתה שרשרת, אותה שרשרת שעברה מדור לדור במשפחתנו, שרשרת עדינה בזהב ובכסף. בכל פעם שראיתי את אמא עונדת אותה על צווארה השתוקקתי שימלאו לי 16, ואז, גם אני, אענוד אותה בגאווה. הגיע זמני לקבל אותה אחרי כל-כך הרבה זמן בציפיה שהיא תהיה שלי. הייתי בטוחה עד אותו הרגע שהשרשרת אבדה יחד עם אמא ולעולם לא אוכל לזכות בכבוד לענוד אותה על צווארי, אך כעת אני מרגישה נהדר כשהיא בחיקי. ענדתי את השרשרת ונאנחתי, כל-כך ציפיתי שאמא במו ידייה תעניק לי אותה במסיבת יום ההולדת הקטנה שנהגנו לערוך כל שנה, רק שלושתנו. שנים רבות חיכיתי ליום הזה, וכעת, אני יודעת שגם היא ציפתה לו. "מזל טוב" היא רק כתבה בפתק קטן שהיה מצורף בתוך המעטפה. היא לא הייתה איתי באותו יום ההולדת, היום בו מלאו ששה עשר אביבים פרחוניים, מלבלבים, צבעוניים. היא הייתה חסרה לי, הרי זה היום שלנו, של שתינו. בכל יום הולדת נהגתי להתעקש שיספרו לי כל פעם מחדש איך הכירו, איך אבי הציע לאמי נישואים. פרסנו את העוגה, עוגת תפוזים עם פודינג וניל ועליה נרות בשלל צבעים, שבראשם להבות המרקדות לצלילי שירי יום ההולדת ששרו לי שניהם, מוחאים כפיים, מחבקים ומנשקים.

התיישבתי ליד הפסנתר והנחתי את המעטפה לצידי, ליטפתי את השרשרת העדינה. הבטתי בקלידים והעברתי את אצבעותיי בכל אחד מהם, "כמה זמן עבר" מילמלתי בעיניים נוצצות. ניגנתי, ניגנתי במשך שעות, הרגשתי כל-כך בטוחה בחדר האורחים. בראשי עלו מחשבות וזכרונות נעימים מתקופות נהדרות בחיים שלי, רובם מילדותי, כאשר אמא לא עבדה ללא הפסקה, כשאבא היה חוזר מוקדם הביתה; היינו אוכלים ארוחות ערב יחדיו, נוסעים לים בשבתות קיציים, מתכרבלים תחת שמיכת פוך גדולה בלילות חורפיים. ניגנתי וניגנתי, והצלילים הזכירו לי את המשפחה שהיינו, כמה היינו מאושרים כשהיינו ביחד. היינו שלושת המוסקטרים, וויקה, החתולה הזקנה והלבנה שהייתה לנו- נהגנו לכנות אותה 'החתול במגפיים'.

כל-כך שמחתי שנכנסתי שוב לחדר, אחרי תקופה ארוכה שלא העזתי. התגעגעתי, בעיקר לפסנתר של אמא. התווים מלאו את החדר שוב באותו האור.

"את משתפרת מיום ליום" מחא לי כפיים אלכס שניצב בפתח החדר. הוא התקדם לעברי ונשק לי הלחי שהאדימה והסמיקה. אלכס הוא המורה שלי לפסנתר, בחור צעיר כבן עשרים וחמש. כמו כל חברותיי, גם אני הצלחתי להשבת בקסמיו; העיניים הירוקות שלו, השיער הבהיר, תווי הפנים החדים ומבנה הגוף הגברי. הוא לא נראה רע בכלל. הוא מתוק ומשעשע, הוא בוגר ומקסים, והוא גם בן עשרים וחמש, מה שהופך את הכל רק לפנטזיה בלתי אפשרית. "הבאתי איתי בשורות" הוא נשען על הפסנתר וחייך את חיוכו הכובש והמקסים, "אני טס לאיטליה" אמר, מאושר. "אתה..טס.." אמרתי וקיוויתי שלא שם לב לאכזבה ולעצב בקולי. "כן!" השיב, "ואת באה איתי!". "באה איתך? לאיטליה?" נדהמתי וליבי פעם מהתרגשות. "את לא חושבת שאת כבר מוכנה לכבוש את העולם?"

הפרק הבא יפורסם בימים הקרובים. מצטערת על חוסר העידכונים.