היום ראיתי את הסרט ' סיפור סינדרלה ' .
ולא , זה לא סרט לילדים מפגרים וחסרי חיים , הסרט גרם לי לחשוב .
לחשוב על הסביבה שלי , על ההתנהגות שלי , על היחס שלי .
אני אצטט שיר מתוך שיר בסרט :
There's no one in town I know
You gave us some place to go
I never said thank you for that
I thought I might get one more chance
What would you think of me now?
So lucky, so strong, so proud?
I never said thank you for that
Now I'll never have a chance
May angels lead you in?
Hear you me my friends
On sleepless roads, the sleepless go
May angels lead you in?
אני מודה , שאף פעם לא הרגשתי רע כל כך בגלל שיר כזה .
שיר שיש לו משמעות כל כך רבה למי שבאמת מזדהה איתו .
זה בעצם מדבר על מישהו שהיו לו כל כך הרבה דברים ,
ופתאום הוא מבין שכל מה שיש לו כבר לא שלו ...
שהוא בעצם שכח לומר על זה תודה , הוא חשב שתהיה לו הזדמנות .
אבל עכשיו מאוחר מידי , כבר אין הזדמנות .
והמלאכים לא מובילים אותו , והחברים שלו לא שומעים אותו ...
הוא מטייל בדרכים יושנות , עייפות , קרות .
כל כך רע לי כשאני קוראת את השיר הזה ,
היה לי הרבה , לא אמרתי על זה תודה אף פעם .
זה היה בשבילי כמובן מאליו .
חשבתי שתהיה לי הזדמנות להודות שיש לי את הדברים האלה ,
אבל עכשיו אני מבינה שלא .
ואיך אפשר לאבד הכל בכמה מילים , מעשים ... שטויות ?!
ואני כבר מבינה שמה שהיה לעולם לא יחזור .
אז אני כבר לא ברת מזל , לא חזקה ולא גאה בעצמי , במה שיש לי .
הכל היה משמעותי בעיניי , ועכשיו אני מבינה שזה כבר לא שווה בכלל .
אני מתביישת בעצמי , אני לא מי שהייתי פעם .
נמאס לי לצחוק מכל דבר חסר ערך , להראות שאני שמחה .
- נמאס לי ! -
אין מישהו שיוביל אותי , יחזיר אותי לדרך הישרה .
כבר איבדתי הכל , אין דרך לחזור למה שהיה פעם .
וזה לא מובן מאליו בשבילי , זה משמעותי .
היו פעמים ששמעתי מחברות שלי שהן מעריצות אותי בגלל שאני שמחה , שמחה כל הזמן , צוחקת בלי הפסקה ...
ואני לא עניתי .
למה ?!
כי זאת לא אני !
זה רק מעסיק אותי עד שאני מגיעה הביתה מבית הספר ,
ומתחילה לחשוב , ולבכות .
על מה שהיה , ולא יחזור יותר .
ולפי הסרט , תמיד יש סוף טוב .
אני ממש מצטערת ,
אבל הסוף שלי ?
רק מחמיר מרגע לרגע .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
_Ivonne_