פרק 12

"ששש... היא ישנה!" שמעתי את קייסי לוחשת ומצחקקת תוך כדי, "ניפגש יותר מאוחר." היא הוסיפה, ודלת החדר נסגרה וננעלה. כששמעתי שהיא נכנסה לישון חיכיתי כמה דקות וקמתי מהמיטה, הבטתי בשעון שנח על שולחני שהראה כי השעה היא 06:47 וקמתי בחוסר רצון אל השירותים. שטפתי פנים, התלבשתי ויצאתי אל חצר בית הספר, שהייתה ריקה.

יום שישי, רוב התלמידים חוזרים הביתה לסוף השבוע ויש כאלה שנשארים בבית הספר ומנצלים את סוף השבוע שלהם להשלמת שעות שינה או שיעורי בית. אחרי הנשף של אמש, אף אחד לא היה ער בשעה שבע בבוקר.

נשכבתי על הדשא, עצמתי את עיניי והקשבתי למוסיקה שהתנגנה באוזניי דרך האוזניות הקטנות. האביב כבר הגיע, אין דבר טוב יותר מהאביב. מזג אוויר מושלם, נוף מושלם, אין יותר טוב מזה. חייכתי לעצמי.

"מה...?" מלמלתי לעצמי ופקחתי את עיניי, כשמישהו הוריד לי את האוזניות.

"היי..." אמר וויל והתיישב לידי.

"אתה די מפריע." אמרתי בתוקפנות.

"סליחה." הוא אמר, ובכל זאת נשאר לשבת, "ראיתי אותך מהחלון בחדר, אז באתי." אמר וויל, "רציתי לדבר איתך על אתמול." הוסיף, לאחר עשר דקות שבהן שתקתי. פשוט החזרתי האוזניות לאוזניי והתעלמתי ממנו.

"מה קרה אתמול?" שאלתי בתמימות מזויפת.

"את יודעת, כל הקטע הזה עם בריטני..." הוא אמר בשקט.

"אה, חברה שלך." זרקתי במן חוסר אכפתיות שקרי, "זה בסדר, אני פשוט לא מבינה למה לא סיפרת לי שיש לך חברה, אחרי כל הפעמים האלו שבהן דיברנו..." אמרתי, מתי הפכתי להיות כזאת מזויפת?

"היא לא חברה שלי." מיהר וויל להגן על עצמו.

"זה לא נראה ככה..." החזרתי.

"היא סתם מישהי, היינו ביחד, פעם, פעמיים וזהו." אמר וויל, "לא דיברתי איתה מאז." הוסיף.

"טוב, זה לא ענייני, אתה יודע." אמרתי.

"זה כן." אמר וויל, "זאת אומרת... כדאי שנדבר על דברים כאלו אם אנחנו הולכים להיות חברים טובים, לא?" הוא מיהר להמשיך.

"אם הייתי רוצה לדעת הייתי שואלת, אתה לא חושב?" עקצתי, "טוב, לא משנה." קמתי וניקית את בגדיי.

"את הולכת לאכול ארוחת בוקר?" שאל וויל.

"אולי..." מלמלתי.

"אני יכול להצטרף אלייך?" הוא שאל.

"אם אני אגיד שלא, זה ישנה משהו?" הבטתי בו.

"לא." הוא ענה בהחלטיות וחייך.

דפיקה בדלת.

קייסי עוד ישנה, אוליביה בכלל לא הייתה בחדר, רק אלוהים יודע מה קורה עם הילדה הזאת.

כשפתחתי את הדלת מייקל עמד בפתח, כשחיוך גדול פרוש על פניו.

"בוקר טוב." הוא אמר.

"מצטערת להרוס לך את התוכניות, אבל היא ישנה." אמרתי.

"תיארתי לעצמי." אמר מייקל, "באתי בשבילך." הוסיף, החיוך המטופש לא ירד מפניו.

"בשבילי?" הופתעתי.

"כן, בשבילך." הנהן מייקל בראשו, "את יודעת איזה יום היום?" הוא שאל.

"שישי?" ניחשתי.

"לא, היום יום האימונים הראשון שלך." אמר מייקל.

"חשבתי שאתם מתאמנים רק בלילה." אמרתי.

"אנחנו. אבל את קצת מפגרת בחומר." הוא אמר.

"ואוו, תודה." סיננתי בציניות.

"בלי להעליב או משהו, כן?" הוסיף מייקל, "אבל אנחנו מתאמנים כבר שלוש שנים, ואת רק גילית את הכוחות שלך לפני שבוע." הסביר, "מכיוון שבסוף השבוע רוב התלמידים נוסעים אל המשפחות שלהם וחוזרים בימי ראשון, זה גם מה שאת תעשי." אמר מייקל.

"לא תודה, אני מעדיפה להישאר כאן." אמרתי.

"אין לך הרבה אפשרויות." אמר מייקל, בהיתי בו במשך כמה שניות בחוסר הבנה מוחלט, "את מבינה שאני לא מתכוון שבאמת תיסעי הביתה, אלא שתשהי בחדר האימונים שלנו במשך יומיים, נכון?" הוא שאל.

"כן, בטח, מה זאת אומרת?" מלמלתי, "ברור שאני מבינה, לא חשבתי שהתכוונת למשהו אחר." הוספתי, 'ברור, אם הוא לא היה מסביר את עצמו עוד הייתי מוצאת את עצמי עם אמא בסוף השבוע הזה.' חשבתי לעצמי. "רגע, מה אני אמורה לעשות שם יומיים?" שאלתי.

מייקל פלט אנחת ייאוש, "את בכלל מקשיבה למה שאני אומר?" הוא שאל.

"זה קצת קשה עם החיוך האידיוטי הזה שיש לך על הפרצוף." אמרתי, "אבל זה בסדר, כי נפטרת ממנו לפני דקה, אז אני מבטיחה להתרכז." הוספתי, "או לפחות לנסות..." מלמלתי.

"בשישי ושבת את תשהי בחדר האימונים שלנו, בו –כמה שזה מפתיע- תתאמני." אמר מייקל.

"יומיים? לבד? מתחת לאדמה?" הבטתי בו.

"לא לבד, המאסטר ייאמן אותך." אמר מייקל, "כמובן שכשתסיימו הוא ילך ואת תישארי לבד,אבל את לא מפחדת לישון לבד בחדר, נכון?" הוא הביט בי.

"בחדר, לא." עניתי, "אבל במקלט חשוך מתחת לאדמה? כן, די..." הוספתי.

"תאמיני לי שאת תסתדרי שם." אמר מייקל.

"אומר זה שבחיים שלו לא ישן שם, לבד." אמרתי.

"לא ישנתי שם בכלל, אבל את זו שהגיעה באיחור של שלוש שנים." אמר מייקל.

"אתה רע." אמרתי.

"את מפונקת." הוא צחק, "אני סומך עלייך שתעברי את זה בלי בעיה." אמר מייקל.

"לא נראה לי שיומיים יצליחו לגרום לי לשלוט בכוחות שלי כמו שאתם שולטים בכוחות שלכם." אמרתי בלחש, למקרה שקייסי או מישהי שבמקרה תהיה במסדרון תשמע.

"הם לא." אמר מייקל, "מי אמר שזה סוף השבוע היחידי שבו תבלי בחדר האימונים?" מייקל ספק שאל-ספק אמר.

"א..." ניסיתי להוציא מילה, אבל החבר החוצפן של השותפה שלי קטע אותי באמצע.

"תארזי תיק, את יוצאת עוד שעה." אמר מייקל, "בוקר טוב." הוא הוסיף, בעודו פורש את אותו החיוך על פניו ונכנס אל החדר. הסתובבתי כשהבעה מבולבלת על פניי, קייסי התעוררה.

"בוקר טוב, קייס." חייכתי אליה, "טוב, אני אשאיר אתכם לבד." הוספתי והסתובבתי חזרה אל הדלת.

"לא אמרת שאת צריכה לארוז תיק לפני שאת נוסעת הביתה?" שאל מייקל, 'נודניק...' מלמלתי לעצמי.

"חשבתי שאמרת שאת לא נוסעת הביתה בסופי שבוע..." אמרה קייסי.

"כן, אבל אמא שלי התחננה ואחרי כל מה שקרה עם סבא... העדפתי להסכים." שיקרתי. 'ממתי אני משקרת כל-כך הרבה? מאז שהגעתי לכאן כל מילה שנייה שלי אינה אמיתית'.

"אה." פלטה קייסי והביטה בי בהבנה, הרגשתי רע אחרי ששיקרתי לה, "טוב, אני אלך לשטוף פנים." אמרה קייסי ונכנסה אל השירותים.

"נו, למה את מחכה?" שאל מייקל, נעצתי בו מבט מעוצבן והתחלתי לארוז תיק.

נכנסתי אל חדר האימונים, הגעתי לשם לבד וכמעט נאבדתי בדרך. חבל שזה לא קרה.

"בוקר טוב." אמר הזקן שכביכול אמור להיות המאסטר שלנו, הבטתי בו לכמה שניות ואז זרקתי את התיק שלי בפינת החדר.

"נו, אז מה עושים?" שאלתי.

"שבי כאן." אמר והצביע על מרכז החדר.

"מה, סתם לשבת על הרצפה?" שאלתי, הוא הנהן. "אוקיי..." מלמלתי.

"עכשיו מה?" שאלתי.

"תעצמי עיניים," הוא אמר, הבטתי בו בחשדנות אך עשיתי כדבריו, "כעת, רוקני את ראשך ממחשבות, תתרכזי אך ורק במה שקורה סביבך, בקולות שאת שומעת." המשיך.

"אבל אני לא שומעת כלום." הערתי.

"שש... אם תקשיבי, תשמעי." הוא אמר.

ציוצי ציפורים, עלי העצים שמתנגשים אחד בשני בעודם עפים ברוח, חלקם נוחתים על האדמה הרכה. 'אבל איך? אם אנחנו עמוק מתחת לאדמה?' תחושת המגע בין גופי לרצפת החדר נעלמה לפתע, פקחתי את עיניי וגיליתי שאני כמטר מעל הרצפה.

"את הורסת את האיזון." אמר המאסטר, סובבתי את מבטי אליו ונפלתי על הרצפה, "אאוץ'..." מלמלתי, "תתרכזי רק בכוח שלך, ולא בשום דבר אחר, ברגע שאת מפנה את תשומת הלב שלך לדבר אחר את נכשלת." הוא אמר.

"התרכזי אך ורק בזר הפרחים." אמר המאסטר, הבטתי בזר הורדים שנח על הרצפה, נועצת בו את עיניי ומכוונת אליו את ידיי. בתנועות איטית הרמתי את ידי ואת עיניי, הזר המשיך באותו המסלול, בעודו עולה אט-אט מן הרצפה שיניתי את מסלולו אל האגרטל שהונח מטרים ספורים מהזר. "יפה מאוד." אמר המאסטר כשזר הורדים נחת בתוך האגרטל.

נאנחתי , מהצד זה נראה פשוט, אך המאמץ היה מרבי. לרוקן את הראש ממחשבות זה לא דבר פשוט כך-כך, בייחוד כשמרחפים לך דברים מול הפרצוף תוך כדי.

אחרי שהמאסטר עזב, כשכבר התחיל להחשיך והוא טען שאני צריכה לישון טוב כי מחר מצפה לנו יום ארוך, נשכבתי על המזרון שעמד בפינת חדר האימונים והתכסיתי בסדין הדק שהונח על ידו.

בחדר האימונים היה חושך מוחלט, מלבד נר זעיר שהנחתי ליד המזרון כדי שאוכל למצוא את דרכי לא היה מקור אור נוסף, והנר הקטן לא עזר כל-כך.

אז ניסיתי להירדם, דבר שלא היה פשוט שהתחשב בעובדה שלפני שבוע הגעתי לפנימייה, הכרתי חברים חדשים, סליחה- אחים, הספקתי כבר לריב, לאהוב ולהתעצבן עליהם, גיליתי שיש לי כוחות על- טבעיים, סבא שלי נפטר ולפני פחות משעה התעופפתי באוויר כמו אסטרונאוט בחלל.

דפיקה בדלת. התכווצתי כולי על המזרון, 'הבנים לא היו דופקים בדלת, נכון?' שאלתי את עצמי. עוד דפיקה. 'ממתי אני כזאת פחדנית?' המשכתי ושכחתי שמישהו מחכה שאני אפתח לו, או אולי משהו. 'מי זה כבר יכול להיות? מי כבר יודע על המקום הזה?' חשבתי. כל הגוף שלי רעד, לא יודעת אם זה מהקור או מהפחד.

"מאר? את שם? הכול בסדר?" שמעתי מצידה השני של הדלת. 'וויל.' קמתי ופתחתי את הדלת.

"חתיכת אידיוט, אתה יודע איך הפחדת אותי? למה לא אמרת שזה אתה? ולמה דפקת בכלל ולא נכנסת פשוט?" תקפתי אותו, מציפה אותו בשאלות.

"מצטער, לא התכוונתי להפחיד אותך." הוא חייך, "פשוט לא רציתי להיכנס לך באמצע משהו..." אמר וויל.

"באמצע מה? מה כבר יש לי לעשות כאן?" המשכתי לתקוף אותו.

"אם היית מחליפה בגדים בדיוק כשהייתי נכנס?" הוא הביט בי.

"כן, ממש צירוף מקרים משמים, דווקא כשהיית נכנס..." מלמלתי, "ומה אתה מחייך?" תקפתי אותו שוב.

"סתם, את חמודה כשאת עצבנית." אמר וויל.

"טוב, אתה מוזמן ללכת, הכול בסדר איתי ואני רוצה ללכת לישון." אמרתי.

"בטוחה? כי לפני שנייה נראית נורא מבוהלת." הוא גיחך.

"שתוק." זרקתי לעברו.

"לא רואים כאן כלום..." הוא מלמל, "שימי לב." הוסיף ופתח את כף ידו, ממנה יצא כדור אש שריחף באוויר והאיר את החדר.

 "שוויצר..." מלמלתי, וויל צחק בתגובה.

"אז מה דעתך על משחק קלפים?" שאל וויל.

מבטינו ננעצו אחד בשנייה, אף אחד לא זז, אף אחד לא העיז למצמץ.

"פול האוס." הכרזתי בחיוך ניצחון.

"מה? זה לא הגיוני!" התלונן וויל, "לא יכול להיות שלמדת לשחק רק לפני שעה וכבר ניצחת אותי פעמיים." המשיך.

"מה לעשות... אני פשוט גאון." חייכתי, מרוצה.

"תגידי את האמת עכשיו, מאיזה גיל את משחקת?" שאל וויל.

"מעכשיו." עניתי.

"רמאית." אמר וויל.

"אתה פשוט לא יודע להפסיד בכבוד." אמרתי והוא התנפל עליי בדגדוגים.

"אז מה אמרת?" שאל, בעודו צוחק איתי.

"שאתה לא יודע להפסיד בכבוד!" חזרתי על דבריי, "די, בבקשה..." מלמלתי, מתגלגלת מצחוק, "נו, כואבת לי הבטן..." התלוננתי, לא מפסיקה להתפקע מצחוק.

קימצתי את כפות ידיי והאגרוף שלי פגע במשהו, "אאוץ'!!!" צעק וויל ואחז בבטנו, "מה את מתאגרפת? כמעט הרגת אותי עם האגרוף הזה!" אמר, הוא נשכב על המזרון בעוד מתפתל מכאבים.

"מצטערת, מצטערת, מצטערת..." התיישבתי לידו, "אתה בסדר?" התקרבתי אליו כשראיתי שהוא לא מגיב.

"לא..." הוא מלמל ולפתע מצאתי את עצמי מתחתיו, "בחורה הרביצה לי, נראה לך שאני בסדר?" אמר בעודו אוחז בי ומונע ממני כל אפשרות לזוז, 'אוקיי, מישהו פה עבד על השרירים שלו...' חשבתי לעצמי. וויל החל לקרב את פניו אליי, הלב שלי דפק במהירות האור.

"מ-מה אתה עושה?" גמגמתי, ניסיתי להתרחק אך מכיוון שהייתי על המזרון, לא נשארו לי הרבה אופציות.

"ממשיך מהמקום שבו היינו אתמול." ענה וויל, "ומחזיר את הכבוד העצמי שלי." הוא חייך.

"שובינ..." הפסקתי כשהרגשתי את שפתיו נחות על שלי. בעדינות הלשון שלו חיפשה את דרכה אל שלי, 'מה את עושה?' שאלתי את עצמי. מצד אחד לא רציתי להפסיק, ומצד שני...

"אני לא בלונדינית." התנתקתי ממנו באיטיות, "ולא קוראים לי בריטני." אמרתי.

"כבר אמרתי לך שאיתה זה לא רציני." אמר וויל, 'איך אפשר לסרב לעיניים האלו?' חשבתי.

"לא..." נאנחתי, "זה אף פעם לא ילך, וכשניפרד ולא נוכל להסתכל אחד על השנייה יהיה קשה לנו להסתדר." אמרתי, "אתה בעצמך אמרת- אנחנו אחים." הוספתי.

"מאר..." הוא מלמל.

"עזוב, אנחנו שונים, שונים מדי." אמרתי, "עדיף להישאר ידידים, לא?" הבטתי בו.

"את באמת יכולה להיות ידידה שלי אחרי זה?" שאל וויל.

"אני יכולה לנסות." אמרתי.

"את יכולה גם לנסות להיות איתי, אם תלמדי להכיר אותי תביני שאנחנו לא כך-כך שונים." אמר.

לא עניתי, 'קייסי אמרה להתרחק ממנו, היא מכירה אותו טוב יותר ממני, עדיף להקשיב לה.' חשבתי.

הוא קם, לקח את כדור האש שלו ויצא מחדר האימונים, משאיר אותי לבד בחושך.