בעודי פותחת את זרם המים החזק באמבטיה לכד את מבטי הצמיד הלבן על עורי הכהה.

"הצמיד הזה, הוא מהמקום שממנו באת?" שאלה אותי ליסה.

"לא בדיוק." שיקרתי, "זה סתם משהו שהייתי צריכה להוריד לפני המון זמן." אמרתי.

"יש מספריים במגירה הראשונה באמבטיה, אם תרצי להוריד אותו" אמרה ליסה. חייכתי אליה בנימוס.

הוצאתי את המספריים מהמגירה ומבלי לחשוב פעמיים גזרתי את הצמיד במהירות, הרגשה של חופש השתלטה על גופי, למרות שכבר הייתי רחוקה משם, רק כשנפטרתי מהצמיד הבנתי שאני בטוחה, רק אז הרגשתי חופשייה.

-שלוש שעות קודם לכן...-

ישבתי על הספסל ברחוב, ז'קט העור שלי לא עזר נגד הקור וחיבקתי את גופי בחוזקה, מנסה להתחמם מעט, מתעלמת מהרוחות שכמעט והעיפו אותי יחד איתן. אישה בשנות ה-40 לחייה עברה ברחוב ונעצה בי את מבטה, היחידה מבין כל האנשים שעברו באותה המדרכה שטרחה להביט בי. ניגבתי את הדמעות שלי במהירות, פחדתי ממנה. כשמישהו שם לב אליי התחלתי להיות פרנואידית, 'מה אם היא מכירה אותי? מה אם היא תחזיר אותי לשם?' שאלות לא הגיוניות תקפו אותי לפתע. הייתי רחוקה מהבית, רחוקה מכל מי ומה שאי פעם הכרתי, מה הסיכויים שימצאו אותי כאן?

היא נעצרה מולי וקירבה את ראשה אליי, מכווצת את גבותיה ושואלת, "הכול בסדר, ילדה?" לא עניתי, רעדתי מהקור ומהפחד, "את בוכה, ואת רועדת מקור." היא אמרה ואני מצדי המשכתי לשתוק, "כדאי שתחזרי הביתה, בקרוב מאוד הגשם יתחיל לרדת." היא הזהירה, מבטה התחלף ממבולבל לדואג.

"אין לי בית."אלה היו המילים הראשונות שאמרתי לה.

"מה זאת אומרת אין לך בית?" היא הופתעה, "לכל נערה בגילך צריך להיות בית." אמרה, 'היא צודקת.' חשבתי לעצמי, לא היה לי מראה של נערת רחוב, נראיתי כמו כל אחת אחרת בגילי, ג'ינס ונעליים ישנות, לא הייתי לבושה בבגדים יוקרתיים אך גם לא נתתי רושם של חסרת בית. "למה שלא תבואי איתי? אני אתן לך משהו לאכול, בגדים חמים... ותוכלי להתקשר להורים שלך, אני בטוחה שהם דואגים לך." היא אמרה, שיערה הקצר התנופף ברוח וחיוכה האימהי גרם לי לסמוך עליה, למרות שהראש שלי פקד עליי לסרב, "אני ליסה, עכשיו... מה דעתך על כוס של שוקו חם?" היא הושיטה לי את ידה.

אחרי הליכה מהירה בשני הרחובות הבאים נעצרנו מול בית פרטי , לא גדול במיוחד אבל בהחלט לא קטן.

היא נכנסה דרך שער הברזל הלבן וסימנה לי לבוא אחריה, היא דפקה בדלת הגדולה בעוד שאני התפעלתי משביל הלבנים שדרכו עברנו.

הדלת נפתחה ומולנו עמד גבר מבוגר בחליפת טרנינג עבה, "היי מתוקה." הוא נשק לליסה ופינה לנו את הדרך, "הרוחות חזקות יותר משחשבתי." הוסיף כשנכנסנו שלושתנו אל הבית, הוא נעל אחרינו את הדלת. הם נכנסו אל המטבח ואני הלכתי אחריהם.

"מזג האוויר הזה נורא, טום." אמרה לו ליסה, "אנחנו חייבים להוציא את המכונית מהמוסך." הוסיפה. הוא שמע את דבריה אך הביט בי לכמה שניות, "אה, זה בעלי, טום." היא הציגה אותו בפניי אך מכיוון שלא הצגתי את עצמי קודם לכן, בעיקר בגלל הרוחות החזקות, היא לא יכלה להציג אותי בפניו.

"לילי." אמרתי, "קוראים לי לילי." ניסיתי לחייך אליה.

"את לומדת עם הילדים?" שאל טום והביט בי בחשד.

"לא, לא." ענתה ליסה במקומי, "מצאתי אותה ברחוב, היא רעדה מקור ובכתה, הייתי חייבת להביא אותה לכאן, לפחות שתתקשר למישהו שהיא מכירה ותחזור הביתה." סיפרה. "אה, לילי, נכון?" שאל טום, הנהנתי כתשובה, "את מוכנה לחכות לנו בסלון?" שאל, הנהנתי בשנית, "פשוט תמשיכי ישר ואת כבר תראי אותו." אמר.

יצאתי מהמטבח והתיישבתי בסלון, אותו מצאתי ללא כל בעיה לאחר שראיתי את הטלוויזיה הענקית מבצבצת במסדרון. הבית היה יפהפה, מבחוץ ומבפנים.

"את לא יכולה להכניס לבית שלנו מישהי זרה סתם כך, מה אם היא תגנוב לנו משהו או תפגע בילדים?" שמעתי את טום.

"היא בסך הכול ילדה, אתה ראית אותה, היא לא מסוגלת לפגוע בזבוב." אמרה ליסה.

"מאיפה את יודעת? זה לא שאת מכירה אותה..." אמר טום.

רציתי ללכת, אבל התביישתי לקום ולצאת מהבית, זה לא היה מנומס במיוחד לעשות דבר כזה אחרי שליסה הייתה כל-כך אדיבה כלפיי.

"לילי?" נכנסה ליסה לסלון עם ספל לבן בידה, "את רוצה אולי לספר לי מה עשית לבד ברחוב, ועוד במזג אוויר כזה?" היא התיישבה לידי, על הספה החומה, והניחה מולי את הכוס, על שולחן הזכוכית.

סמכתי עליה, אבל לא מספיק, "אין לי בית, אין לי משפחה, הגעתי לכאן כדי לחפש עבודה ומקום לגור בו." אמרתי.

"מה קרה למשפחה שלך?" שאלה ליסה.

"היא נטשה אותי." אמרתי.

"נטשה אותך?" היא חזרה על דבריי, הנהנתי באישור, "את לא רוצה לספר לי יותר מזה?" שאלה, הנדתי בראשי לשלילה, "אני מבינה..." היא הביטה בי.

"תודה על שהכנסת אותי לבית שלך, אבל אני לא ילדה קטנה, אני אסתדר לבד." אמרתי. "בת כמה את?" שאלה ליסה.

"שש-עשרה." עניתי.

"מה דעתך להישאר פה עד שתסתדרי?" היא הציעה, "ייקח לך קצת זמן למצוא עבודה ולהרוויח מספיק כסף כדי לשלם אפילו על חדר באכסניה זולה." היא חייכה חיוך משכנע. "אני לא יכולה לחיות על חשבונכם." שללתי את דבריה.

"את לא." היא אמרה, "יש הרבה דברים שצריך לעשות בבית, דברים שהילדים שלי עצלנים מכדי לעשות ואנחנו נמצאים בעבודה ולא מספיקים לעשות אותם בדרך-כלל." אמרה ליסה, הבטתי בה בשאלה, "כמו שטיפת כלים, ניקיון הבית, כביסה, קניות, בישול." הרחיבה. "אני לא יודעת לבשל." אמרתי במבוכה.

"אות השאר את יודעת לעשות?" שאלה, הנהנתי, "מעולה, אז ברוכה הבאה לבית משפחת סטיוארט." חייכה אליי ליסה. חיוך קטן עלה על שפתיי, 'אני אהיה בסדר...' חשבתי לעצמי.

"אבא, איפה הדיסקים לצריבה?" שמעתי קול של נערה שבקע מגרם המדרגות, "אוה, היי אמא." הופיעה הנערה בסלון, "מי זאת?" היא הביטה בי, בדיוק כמו טום, במבט מבולבל. "טורי, זו לילי, היא תגור אצלנו בזמן הקרוב." ענתה לה ליסה, "לילי, זו הבת הבכורה שלי, טורי." היא פנתה אליי. חייכתי אל הבת שלה בנימוס.

"היא קרובת משפחה או משהו?" שאלה טורי את אמה.

"לא." ענתה ליסה, "אבל אני אסביר לך הכול אחר-כך." הוסיפה, "לילי," היא פנתה אליי הפעם, "מה דעתך על מקלחת חמה?" היא ספק שאלה-ספק אמרה, "המקלחת נמצאת למעלה, חדר שני מימין, יש שם את כל מה שאת צריכה, טורי תכניס לך בגדים יבשים כשתתקלחי." אמרה ליסה ונעצה מבט ארוך בידי. "הצמיד הזה, הוא מהמקום שממנו באת?" שאלה אותי ליסה. צמיד לבן ופשוט נח על ידי, צמיד שלרוב מוצמד לידיהם של המטופלים בבית החולים. "לא בדיוק." שיקרתי, "זה סתם משהו שהייתי צריכה להוריד לפני המון זמן." אמרתי. "יש מספריים במגירה הראשונה באמבטיה, אם תרצי להוריד אותו." אמרה ליסה. חייכתי אליה בנימוס.

"תודה." אמרתי ועליתי למעלה, משאירה אותן לבד. רק בזמן שעליתי תהיתי מדוע לא הזכרתי שיש לי בגדים נקיים בתיק ואיך זה שליסה לא העלתה זאת בדעתה.

"איפה מצאת אותה בדיוק?" שאלה טורי את ליסה בעודה משלבת את ידיה. "היא ישבה על ספסל ברחוב וקפאה מקור, ריחמתי עליה... לא יכולתי להשאיר אותה שם." סיפרה ליסה את הסיפור שסיפרה לבעלה, "הצעתי לה לשתות משהו חם ולהתקשר להורים שלה, אך כשהגענו לכאן היא סיפרה לי שאין לה בכלל משפחה ושהיא כאן כדי להתחיל מחדש." המשיכה ליסה לספר.

"אז נתת לה לגור כאן?" שאלה טורי, מופתעת.

"כן, לפחות עד שתמצא עבודה ומקום הגון לגור בו." אמרה ליסה.

"אנחנו לא בית מחסה." אמרה טורי, "אנחנו לא מכירים אותה בכלל." חזרה טורי על דבריו של אביה.

"היא נראית לך מזיקה?" הביטה ליסה בבתה.

"לא." אמרה טורי בהרמת כתפיים, "אבל בכל זאת..." מלמלה, "ואיפה היא תישן?" שאלה. "עליית הגג ריקה והרהיטים הישנים שלך שם, יחד עם המזרון הישן, צריך רק לסדר שם." אמרה ליסה.

"אני מקווה שאת יודעת מה את עושה, אמא." גלגלה טורי את עיניה ויצאה אל עבר המטבח "טורי..." קראה לה אמא. טורי הציצה אל הסלון, "מה?" שאלה את אמה.

"את יכולה להעלות לה בגדים נקיים?" ביקשה ליסה. טורי נאנחה כתגובה ועלתה בחזרה למעלה.

"יש לך פה מכנס טרנינג וגופייה." שמעתי את קולה של טורי מעבר לווילון האמבטיה. "תודה." אמרתי בשקט.

"תיהני." הוסיפה לפני שיצאה וסגרה אחריה את הדלת. סגרתי את ברז המים ויצאתי מהאמבטיה, מתעטפת במגבת עבה שהזכירה לי את אמא.

"תרימי ידיים." היא אמרה, "יופי, עכשיו המכנסיים." הוסיפה. ילדה בת חמש ואמא שלה, מי חשב אז שהחיים יכולים להשתנות מקצה לקצה? הייתי כל-כך תמימה, לא ידעתי בכלל שאפשר לחיות בלי אמא...

בעודי אוחזת במגבת ולוקחת את הבגדים שהונחו על השיש, ליד הכיור, דלת האמבטיה נפתחה. "ואוו, מי את ומה את עושה באמבטיה שלי?" שאלה הנער שעמד בפתח האמבטיה, בעודו משפשף את עיניו כלא מאמין. כמה פעמים אני עוד אשמע את השאלה הזאת ואקבל את המבט הזה?

"כדאי שתשאל את אמא שלך." אמרתי. הוא לא זז ממקומו. "אני... אה, אני יכולה להתלבש?" שאלתי, כשחיכיתי שהוא יצא, אך הדבר לא קרה.

"אה, כן, כן, בטח." הוא מלמל וסגר אחריו את הדלת במהירות.

אחרי שהוא יצא לבשתי במהירות את הטרנינג העבה והגופייה הקצרה, לפני שמישהו נוסף ייכנס לפתע אל חדר האמבטיה, אין לי מושג למה לא נעלתי את הדלת במקום.  

כשסיימתי להתלבש אספתי את השיער ברישול וירדתי חזרה לסלון, ליסה וטום ישבו שם יחד עם שני הילדים שלהם. ארבעתם נעצו בי מבטים מבולבלים, דואגים, מופתעים. לא אהבתי את זה. אף-פעם לא אהבתי להיות במרכז תשומת הלב של כולם, ובמצב שבו הייתי זה מרגיש אפילו גרוע יותר.

"תודה על הבגדים." אמרתי לטורי.

"בבקשה." היא חייכה אליי. כשהיא חייכה היא נראתה קצת פחות מאיימת.

"לילי, שמעתי שכבר פגשת את הבן שלי, ראיין." אמרה ליסה והביטה בבנה, "הוא בגילך." הוסיפה. הסמקתי.

"זה בסדר, אני רגיל לראות בחורות ערומות באמבטיה שלי." הוא גיחך. "ראיין..." נעצה בו ליסה מבט מאיים.

"מה?" הוא התגונן, "בסך-הכול ניסיתי לשבור קצת את המתח." הוסיף.

"לא נראה לי שזה עזר." העירה טורי.

"את יכולה לשבת." הביטה בי ליסה, לא שמתי לב בכלל שאני עדיין עומדת בפתח הסלון. "אין לנו בעיה שתגורי פה." אמר טום, שכנראה שם לב לאי-הנוחות שבה התיישבתי מולם, "אנחנו רק רוצים לשאול אותך כמה שאלות, כדי להכיר אותך וכדי שאת תכירי אותנו, רק כדי שלא נרגיש זרים." המשיך.

"אוקיי..." מלמלתי והבטתי בכל אחד מהם.

"כמו למשל, את מתכוונת להירשם לבית ספר?" שאלה ליסה, "כי בית הספר של הילדים מעולה ואני אוכל לעזור לך בכל הנוגע להרשמה." אמרה.

"אני לא יודעת אם..." התחלתי לומר.

"אם את רוצה להישאר פה את חייבת ללכת לבית הספר." קטעה אותי ליסה, "חוק חינוך חובה." היא חייכה אליי. 'למה היא דואגת לי כל-כך?' השאלה הזו לא הפסיקה לעלות במוחי. "אוקיי." מלמלתי.

"ותצטרכי לספר איך הגעת לפה, ומה בדיוק קרה למשפחה שלך." אמרה ליסה, "תצטרכי לסמוך עליי." היא הוסיפה.

"ערב טוב, משפחת סטיוארט." הוא נכנס אל הבית בסערה. "אסיפה משפחתית? קרה משהו?" הוא הביט בארבעה שישבו בסלון ולאחר מכן בי.

"ג'יימס, זו לילי, היא תגור איתנו בתקופה הקרובה." ליסה ענתה על מבטו המבולבל, "לילי, זה ג'יימס, האח התאום של טורי." אמרה ליסה.

"ג'יי..." הוא הושיט לי את ידו, "אם תקראי לי ג'יימס רוב הסיכויים שאני לא אענה לך." אמר וחייך אליי.

"היי." חייכתי אליו בחזרה.

"אז," הוא נאנח והתיישב על הכורסה הגדולה, "מתי החלטתם לאמץ עוד נערה מתבגרת שתאמלל לכם את החיים?" שאל בעודו מתרווח ומתמתח על הכורסה.

"הם לא אימצו אותה, אמא מצאה אותה ברחוב." זרקה טורי, "בלי להעליב או משהו." הוסיפה והפנתה את מבטה אליי. ואוו, אני ממש לא מחבבת אותה.

"לילי," קמה ליסה מהספה, "למה שלא תבואי איתי, אראה לך את החדר שבו תישני..." אמרה. "חוסר טאקט מושלם, טור." שמעתי מאחוריי, כשעזבנו את הסלון.

"תסלחי לה, היא תמיד כזאת צינית..." אמרה ליסה כשעלינו במדרגות, "אבל אם תלמדו להכיר אחת את שנייה אני בטוחה שתהיו חברות טובות." הוסיפה, מנסה לעודד. חייכתי אליה, בלי לומר דבר. כשעברנו את המסדרון בקומה השנייה הגענו לחמש מדרגות קטנות שבסופן דלת חדר לבנה. ליסה פתחה את הדלת, "זו עליית הגג שלנו, אני יודעת שכרגע זה נראה קצת מבולגן אבל מחר, אחרי שהבנים יחזרו מבית הספר, אני אבקש מהם לעזור לך להזיז פה את כל הרהיטים, הם מהחדר הישן של טורי אבל הם מצוינים, יש פה את כל מה שאת צריכה." אמרה ליסה והחלה למשוך מזרון שנשען על הקיר, מיהרתי לעזור לה, "חוץ ממיטה, המיטה שלה נשברה, זו הסיבה שקנינו רהיטים חדשים מלכתחילה." הוסיפה ליסה לומר.

"תודה, תודה רבה." אמרתי לפתע, הנחנו את המזרון במרכז החדר, כל הפינות היו תפוסות על ידי הרהיטים הישנים וארגזים מלאים, "אני לא יודעת למה את עושה את כל זה בשביל מישהי זרה, אבל חשוב לי שתדעי שאני באמת מודה לך ושברגע שאוכל אני אמצא לי מקום אחר לגור בו, אני לא אפריע לחיים שלך ושל המשפחה שלך." אמרתי לפני שהיא הספיקה להגיב. "לילי, אני יודעת איך זה להיות לבד ואני מבטיחה לך שבחיים הכול מסתדר לטובה." היא חייכה אליי חיוך תומך ומבין, חיוך אימהי, חיוך שלא ראיתי כבר הרבה זמן.

"אני אלך להביא סדינים." אמרה ליסה ויצאה מהחדר.

"תגידי, אמא..." נכנס ראיין לחדר הארונות, אחרי אימו. "כן...?" היא מלמלה בעודה מחפשת סדינים ושמיכות. "את רצינית בקשר לילדה הזאת?" שאל.

"מה זאת אומרת?" היא הסתובבה אליו, אוחזת בסדינים. מבט אחד בבנה הסביר הכול, "אני יודעת שזה מוזר, אבל כשתלמדו להכיר אותה ותתחברו אליה הכול יהיה הרבה יותר פשוט, תסמוך על אמא שלך, בסדר?" היא הביטה בו.

"בסדר." הוא נאנח.

"יופי, עכשיו קח את הסדינים האלו." היא הניחה את הסדינים בין ידיו, "השמיכות עדיין נמצאות מתחת למיטה שלך, נכון?" שאלה.

"כן." הוא הנהן.

"יופי, קח משם שמיכה וכרית ותעלה את הכול לעליית הגג." אמרה ליסה, "אני, בינתיים, אלך לאכול משהו, אני גוועת." נגעה בבטנה ויצאה מחדר הארונות.

"נהדר..." מלמל ראיין ויצא משם גם הוא.

על הקיר שהשקיף לקדמת הבית היה חלון ענקי וספסל מאובק, הבטתי לבחוץ, הרחוב היה חשוך, הבתים מוארים והרחובות מוצפים, למרות שהגשם כבר פסק. דפיקה נשמעה בדלת וראיין הציץ לבפנים. "אני מפריע?" שאל.

"לא, מה פתאום..." מלמלתי והעברתי את שיערי אל מאחורי האוזן.

"הכול בסדר?" שאל ונעץ בי את מבטו.

"כן, כן..." מלמלתי.

"טוב, הבאתי לך שמיכות, סדינים, כריות, כל מה שצריך כדי לישון כמו שצריך." אמר ראיין, והניח את כל מה שאחז בידיו על המזרון, "צריכה עזרה בלסדר את כל זה?" שאל. "לא, זה בסדר, אני אסתדר לבד, כבר עשיתם יותר מדי בשבילי." חייכתי אליו. "אם את אומרת..." הוא חייך בחזרה, "אבל אם תצטרכי משהו, כל דבר, החדר שלי נמצא בסוף המסדרון, בצד השני." אמר ראיין.

"תודה." אמרתי.

"אל תפחדי לבקש." אמר לפני שיצא מהחדר.

הצעתי את המזרון ונכנסתי מתחת לשמיכה, התקשיתי להירדם בלילה, לא ידעתי אם זה חלום או שמא זו המציאות ולי באמת יש סיכוי בעולם הזה, סיכוי לחיות כמו כל נערה בגילי.