בבוקר שלמחרת קמתי ברגע שפקחתי את עיניי, סידרתי את המצעים וירדתי למטה.
ליסה עמדה במטבח והכינה סנדוויצ'ים, אף אחד אחר לא היה שם.
"בוקר טוב." אמרתי כשנכנסתי למטבח.

"לילי," היא קפצה והפנתה את מבטה אליי, "הבהלת אותי." היא צחקה.
"מצטערת." התנצלתי.

"זה בסדר." היא חייכה חיוך נעים שהשרה בי ביטחון, "תקשיבי," היא הסתובבה אליי בעודה מנגבת את ידיה במגבת מטבח כחולה, "היום אני צריכה להגיע לעבודה רק בתשע, אז החלטתי לקחת אותך לבית הספר של הילדים כדי שנוכל לרשום אותך." אמרה ליסה, "זה בסדר מבחינתך?" שאלה.

לחזור ללמוד, בתיכון רגיל עם תלמידים רגילים, נשמע לי באותו הרגע נפלא ומרגש ועם זאת מפחיד ומוזר. "כן, זה בסדר." עניתי. גם אם לא הייתי רוצה לחזור ללמוד לא יכולתי לסרב.
"עכשיו, אכפת לך להעיר את הילדים?" ביקשה, "הם לא משכימים כמוך, העצלנים האלו..." היא חייכה אליי.

"כן, בטח." הסכמתי ועליתי לקומה העליונה.'פשוט להיכנס ולהעיר אותם?' שאלתי את עצמי בעודי עולה במדרגות, 'איך להעיר אותם בדיוק? זה לא יפריע? הדבר האחרון שאני רוצה זה להציק להם בבוקר הראשון שלי בביתם.' חשבתי לעצמי ונעמדתי מול דלת חדרו של ראיין.
דפקתי בדלת אחרי דקה שלמה של בהייה בקיר, אף אחד לא ענה. 'הוא ישן, מטומטמת, בשביל זה עלית לפה, בשביל להעיר אותו.' אמרתי לעצמי. פתחתי את הדלת בזהירות ונכנסתי אל החדר.

"ראיין?" קראתי לו, הוא לא התעורר, אפילו לא זז, "ראיין...?" הרמתי את קולי מעט, "אממ... ראיין, אמא שלך ביקשה ממני להעיר אותך." אמרתי ונגעתי בכתפו.
"מה?" הוא מלמל ושפשף את עיניו, "מה השעה?" שאל.

"שבע." עניתי לאחר מבט קצר בשעון שנח על השידה ליד המיטה שלו.
"כבר?" ראיין המשיך למלמל כמה דברים והתמתח, זורק את השמיכה שעטפה את גופו על הרצפה.

"כן..." הנהנתי ושילבתי את ידיי.

"בוקר טוב." אמר ראיין ויצא מהחדר בעיניים עצומות, סוחב את גופו העייף באיטיות.
"אה, ראיין?" קראתי, הוא הפנה את גופו אליי באיטיות ופקח את עיניו, "אתה יכול אולי להעיר גם את אחים שלך?" ביקשתי.

"כן, בטח." הוא הסכים וחייך אליי.

"תודה." חייכתי אליו חזרה.

"אחרי שאני אסיים עם האמבטיה." הוסיף ונכנס לחדר האמבטיה, נועל את הדלת אחריו.

"אז אני מבין שיש לנו הסעה היום בבוקר?" ג'יימס ספק שאל-ספק אמר, הוא התיישב בשולחן המטבח ושתה מכוס מיץ התפוזים של אחיו.

"אתה מבין נכון." אמרה ליסה והגישה לכל אחד מהם את הסנדוויץ' שלו.
"אני משער שאת התודה על כך אנחנו חייבים לך, ילדה חדשה." הוא הביט בי. שתקתי.
"מה אתה מתלהב?" זרקה טורי, "כאילו שאתה לא יכול לקחת טרמפ עם אחד החברים שלך..." היא העירה.

"אז מה? גם את יכולה לקחת טרמפ עם החברים שלך..." אמר לה ג'יימס, "בעצם, רגע, אין לך חברים." הוא עקץ וחייך בהתנשאות.

"ג'יימי, תפסיק להציק לאחותך." התערבה ליסה, "אל תקראי לי ג'יימי." הוא מלמל בין דבריה, "חוץ מזה, יש לה את החברה הזו, איך קוראים לה... נו, הילדה הנחמדה הזאת..." ניסתה ליסה להיזכר.

"מגי." אמרה טורי.

"כן, מגי." חייכה ליסה בהתנצלות על ששכחה את שמה.

"בבקשה, נורה, תני לה הזדמנות." שמעתי את ליסה מעבר לדלתה של מנהלת בית הספר, ישבתי בחוץ וחיכיתי לשמוע מה ההחלטה שקיבלה המנהלת, בזמן שליסה ניסתה לשכנע אותה לקבל אותי לבית הספר.

"את יודעת שאני רוצה, ליסה, אבל זה לא תלוי בי." אמרה המנהלת, העונה לשם נורה, "אני לא יודעת מאיפה היא באה, מה העבר שלה, באיזה בתי ספר היא למדה, מי ההורים שלה." פירטה נורה.

"ההורים של-" החלה ליסה לומר. "ואם היא יתומה, הממשלה צריכה לדאוג לה למשפחה אומנת או לשלוח אותה לבית יתומים, זה לא מתפקידנו לטפל בה." קטעה אותה נורה.
נאנחתי בייאוש, 'כנראה שזה לא יהיה כל-כך פשוט אחרי הכול.' חשבתי לעצמי.
"אוקיי, אז אני אפנה לבית המשפט ואבקש להיות האפוטרופוסית שלה, הכול ייעשה בצורה חוקית ורשמית." אמרה ליסה, "אבל," הוסיפה, "את יודעת שתהליכים כאלו יכולים לקחת המון זמן, אז עד שאני אהיה האחראית עליה באופן רשמי, תוכלי לקבל אותה לבית הספר?" ביקשה, "את, בתור מנהלת המוסד הזה אמורה לשמוח כשיש נערה שמעוניינת ללמוד פה במקום לשבת בחוסר מעש בבית, לא כך?" היא אמרה. 'אין ספק שהאישה הזאת יודעת איך לשכנע.' חשבתי לעצמי וחיוך קטן עלה על שפתיי. ואז עלו במוחי עוד כמה מחשבות, על ליסה בתור האחראית עליי, 'האם אני באמת רוצה את זה?' שאלתי את עצמי, הרי הסיבה בגללה ברחתי היא כדי להיות חופשייה ועצמאית, אם ליסה תהיה האפוטרופוסית שלי אני לא אהיה עצמאית, היא תהיה האחראית עליי ובסופו של דבר- האם אני אוכל לעזוב את בית משפחת סטיוארט?

"לילי?" דלת חדר המנהלת נפתחה וראשה של ליסה הציץ החוצה, "בואי, תיכנסי." היא אמרה. קמתי מהכיסא ונכנסתי אל חדר המנהלת. חששתי ממה שיבוא. הסכמתי להיכנס לביתה של ליסה, הסכמתי לכל התנאים שהיא הציבה, לא יכולתי לסרב כשהיא הציעה לי להתגורר אצלה לזמן מה, אבל להיות בחזקתה עד גיל 18? אלו בסך-הכול עוד שנתיים ובכל זאת, האם היא באמת התכוונה לזה? האם היא באמת מוכנה לקחת לביתה ילדה שהיא איננה מכירה ולגדל אותה כאילו הייתה שלה?

"תראי, אני מוכנה לקבל אותך לבית הספר שלי אך יש לי מספר תנאים." אמרה נורה, "עלייך למלא טופס קצר עם הפרטים האישיים שלך ולעבור מספר מבחנים שיקבעו את הרמה שלך." המשיכה. הנהנתי בהסכמה. "בסדר?" היא הביטה בי.

"כן." עניתי.

"בנוסף, אני לא יכולה לקבל תלמידים שאין עליהם מבוגר אחראי, ליסה הציעה לקחת את האחראיות עלייך באופן חוקי, אם תסכימי תוכלי להתקבל לבית הספר." אמרה נורה.
"מה את אומרת?" הביטה בי ליסה.

"אני אתן לכן לדון בזה, בינתיים אני אלך להביא את הטפסים." אמרה נורה ויצאה ממשרדה.
"מה דעתך לילי?" שאלה ליסה. שתקתי לכמה דקות, לא ידעתי איך לנסח את דבריי מבלי לפגוע בה וברצון הטוב שלה.

"זו אחראיות גדולה, לטפל בנערה בגילי." אמרתי, "וכבר יש לך שלושה ילדים." הוספתי.
"אני יודעת, ואני אשמח אם גם את תצטרפי למשפחה שלנו." היא אמרה.

"אבל חשבתי שאני אגור אצלך רק עד שיהיה לי מספיק כסף כדי לשכור מקום משלי." אמרתי.
"נכון, אבל את חייבת ללמוד ולקבל השכלה, אני לא אתן לך להשליך את עתידך סתם כך, ואם יש לי את האפשרות לעזור לך להירשם לבית הספר אני אעזור לך." אמרה ליסה.
"אבל... למה?" שאלתי. הבעה מבולבלת התפרשה על פניה של ליסה, "למה את דואגת לי כל-כך?" הסברתי.

"כי גם לי היו הרבה בעיות כשהייתי בגילך, ואני לא האמנתי שיהיה עתיד נורמאלי, לא חשבתי שתהיה לי משפחה והשכלה, לא חשבתי שאצליח לפתח קריירה מצליחה." סיפרה ליסה, "ועכשיו יש לי הכול." היא אמרה, "כשראיתי אותך ראיתי אותי, ואני רוצה לעזור לך, אני רוצה שתדעי שיש עוד חיים שלמים שמחכים לך, את קובעת את הגורל שלך." ליסה ליטפה את פניי בעידוד.

"אני מפריעה?" נכנסה לפתע נורה למשרד.

"לא, כמובן שלא." אמרה ליסה ומחתה דמעה קטנה שזלגה על לחיה.

"נו, אז יש לנו תשובה?" שאלה נורה בחיוך, התיישבה על כיסא המנהלת והניחה מולנו מספר דפים.

'שם פרטי, ליליאן.' מילאתי את הטופס שנורה, המנהלת, נתנה לי, 'שם משפחה...' הבטתי בפרט הבא, 'מילר.' המצאתי בשניות ספורות, אם אכתוב את השם האמיתי שלי לא תהיה שום בעיה למצוא פרטים עליי כגון מקום המגורים שלי ושמות ההורים. לא חשבתי שאצטרך גם שם משפחה, מזל שהמוח שלי עבד מהר באותם הרגעים.

'מין, תאריך לידה, מספר תעודת זהות...' המשכתי, "אני לא יודעת מה מספר תעודת הזהות שלי." אמרתי לליסה.

"זה בסדר, אל תמלאי את זה, אני אטפל בזה אחר-כך." היא הרגיעה אותי.

"טוב, אני צריכה להגיע לעבודה תוך... עשר דקות," הביטה ליסה בשעון שעל ידה, "את צריכה טרמפ הביתה?" היא שאלה.

"לא, אני אסתובב פה בשכונה, אחפש עבודה לעצמי." אמרתי.

"אוקיי, אז קחי קצת כסף..." היא חיטטה בתיק שלה והניחה בידי שטר ירוק.

"לא צריך, באמת?" ניסיתי להחזיר לה את הכסף.

"בטח שצריך, שלא תתקעי בלי, מה אם תרצי לנסוע באוטובוסים? או שתמצאי משהו יפה לקנות לעצמך?" היא חייכה אליי, "תשאירי את זה אצלך." אמרה ליסה, "ואני לא אקבל לא כתשובה!" הוסיפה לפני שהספקתי לפצות את פי.

"אוקיי..." נאנחתי בחיוך.

"את זוכרת איפה הבית, נכון?" היא שאלה.

"אממ בערך..." מלמלתי.

"אז זו הכתובת." היא הוציאה מתיקה דף נייר ועט וכתבה עליו את כתובת הבית, תחבתי את הנייר לכיס המכנסיים שלי.  

"מצטער, ילדה, איחרת את המועד." אמר בעל החנות והוציא את שלט הדרושים שהיה תלוי על החלון. לא היו הרבה חנויות בשכונה, לפי מה ששמעתי מכמה מוכרים רק במרכז העיר יש קניון גדול בו יש לי סיכוי לקבל עבודה, אבל כדי להגיע לשם צריך לקחת שני אוטובוסים.
אז וויתרתי על הקניון והמשכתי לחפש עבודה בחנויות הבגדים, הנעליים והמאפיות השכונתיות. כמובן שאף אחד מהם לא הזדקק לעובדים.

כשנכנסתי לחנות המיצים הקטנה פעמון קטן צלצל ושלושה ראשים הופנו אל כיווני.
"כן, איך אפשר לעזור לך?" פנתה אליי האישה שעמדה מאחורי הדלפק, כנראה שהמבט המבולבל שלי הסגיר את היותי חדשה באזור. הבטתי בשניים האחרים שישבו באחד מהשולחנות הקטנים.

"מה את עושה כאן?" שאל ג'יימס ונעץ בי מבט מאשים, אלוהים יודע על מה.
"אני מחפשת עבודה..." אמרתי.

"רק הגעת לכאן ואת כבר מחפשת עבודה?" שאל ג'יימס.

"ג'יי, אחי, אתה מתכוון להכיר בינינו?" שאל אותו הנער שישב עימו.

"לילי, זה דן." אמר ג'יימס, "דן, זאת לילי." הביט ג'יימס בדן.

"ומה הקשר שלך לג'יי סטיוארט הגדול?" גיחך דן, שהזכיר לי בדיוק את ההתנהגות של ג'יימס בבית, הבנתי למה הם חברים, מה שלא הבנתי זה למה ג'יימס נהיה כל-כך אדיש לפתע...
"היא קרובת משפחה רחוקה, היא עוברת לגור אצלנו לתקופה מסוימת." ענה לו ג'יימס.
"אתם לא נראים לי כמו קרובי משפחה." העיר דן.

"אין בינינו קשר דם, זה מסובך..." תירץ ג'יימס. 

"אז אי-" הוסיף דן לשאול אך ג'יימס קטע אותו בגסות, "עזוב את זה כבר, נודניק." הוא השתיק אותו. "טוב, באת כדי לחפש עבודה, לא?" הביט בי ג'יימס.

"כן, כן..." מלמלתי וניגשתי לאישה שעמדה בדלפק והתעסקה בקופה.

"תגיד," פנה דן אל ג'יימס, לאחר שלילי עזבה אותם.

"מה?" מלמל ג'יימס בעודו מביט בלילי.

"הקרובה-רחוקה הזאת... פנויה?" שאל דן בחיוך ממזרי, ג'יימס הפנה את מבטו אליו במהירות. הוא נאנח ומבט חושב התפרש על פניו לכמה רגעים.
"לא יודע..." ענה ג'יימס בכיווץ גבות.

"תברר לי?" דן ספק שאל-ספק אמר. ג'יימס זרק מבט נוסף בלילי ושתק.

"תראי, המקום לא ממש מלא כרגע, האמת היא שהוא לא מלא אף פעם, רוב האנשים בעיירה, בעיקר נוער בגילך, מעבירים את זמנם בפארקים או בדיינר פה ליד." אמרה שרה, בעלת החנות.

"אוקיי..." מלמלתי, לא הבנתי לאן היא חותרת. 'עיירה?' פתאום המילה הזו קפצה אל ראשי, 'המקום לא קצת קטן בשביל להיקרא עיירה?' שאלתי את עצמי.

"אז במצב הזה אני לא צריכה עוד עובדים כי זה סתם בזבוז כסף, הרי בלקוח אחד או שניים שנכנסים לפה פעם בשעה אני יכולה לטפל לבד." היא הסבירה, 'אה, עכשיו הבנתי...' חשבתי לעצמי, "אני לא צריכה עובד שיכין לי מיצים, אני צריכה מישהו שיעזור לי להרים את המקום הזה." היא אמרה, "אם את מוכנה לדאוג לארגון אירועים קטנים שיכניסו עוד לקוחות, בנוסף לעבודה מאחורי הדלפק... התקבלת." אמרה שרה.

"לא שיש לי בעיה עם זה אבל..." נעצרתי, חשבתי אם לומר לה את מה שאני חושבת או לא, מה אם אשמע חצופה והיא תחליט לסלק אותי מהמקום מבלי לחשוב פעמיים? "למה את לא שוכרת מישהו מקצועי שיעשה את זה?" שאלתי לבסוף.

"שתי סיבות," ענתה שרה בחיוך, נשמתי לרווחה, "האחת היא שהמקום לא גדול מספיק בשביל לשכור מישהו מקצועי, והשנייה- המקום לא מכניס מספיק כסף כדי לשלם למישהו מקצועי." היא אמרה.

"אה," חייכתי, "אז אני אשמח לעבוד כאן." אמרתי.

"יופי, אז התקבלת." חייכה אליי שרה, היא הייתה נחמדה משציפיתי, 'האם כולם במקום הזה כל-כך נחמדים?' שאלתי את עצמי.

"את לא צריכה את קורות החיים שלי?" שאלתי, רוב המעסיקים דחו אותי בגלל שלא היו לי קורות חיים, היא אפילו לא שאלה איך קוראים לי.  

 "איך קוראים לך?" שאלה שרה.

"לילי." עניתי בקצרה.

"בת כמה את?" הוסיפה שרה לשאול.

"שש-עשרה." עניתי.

"זה מספיק לי, ברוכה הבאה ל-'ג'וסי'." חייכה שרה. 'ואוו, שם מקורי.' חשבתי וחייכתי לעצמי.
"אז מתי אני יכולה להתחיל לעבוד?" שאלתי.

"תחשבי על רעיונות ותחזרי מחר, אם יהיו לך נוציא אותם לפועל ואם לא- תסתפקי בעבודה כמוכרת מיצים." אמרה שרה.

"אוקיי, אז נתראה מחר?" ספק שאלתי- ספק אמרתי. היא הנהנה. כשהסתובבתי אל הדלת הופתעתי לגלות שג'יימס ודן כבר לא שם, הודיתי לשרה על העבודה שנתנה לי וחזרתי אל בית משפחת סטיוארט.

 
ישבתי בעליית הגג ופרקתי את המזוודה שלי, לא היו בה יותר מדי דברים, רק כמה בגדים, מברשת שיניים, קצת כסף, יומן וכמה זיכרונות שהצלחתי לקחת מהבית. "פתוח..." קראתי לאחר שנשמעה דפיקה בדלת.

"היי..." נכנס ראיין לחדר, סוגר אחריו את הדלת, "איך היה היום הראשון בליברטי ביי?" הוא שאל והתיישב על המזרון שעדיין עמד במרכז החדר.

"אז ככה אתם קוראים למקום הזה?" גיחכתי.

"כן, שם עם היסטוריה." צחק ראיין, "אני אספר לך על זה מתישהו..." הוא מלמל.

"אוקיי." צחקתי.

"אז... נרשמת לתיכון שלנו?" הוא שאל.
"כן, כנראה שאני אתחיל ללמוד שם מחר." עניתי, "ומצאתי עבודה." הוספתי בהתלהבות.
"כל-כך מהר?" הוא חייך, "איפה?" שאל ראיין.

"בג'וסי..." עניתי.

"שם? צריכים עובדים במקום הזה? חשבתי שהוא על סף סגירה." אמר ראיין.

"אני מבינה למה... אבל הבעלים אמרה שהיא צריכה עזרה בלהחיות את המקום אז הסכמתי, מה כבר יש לי להפסיד?" אמרתי.

"צודקת, בהצלחה עם זה." חייך אליי ראיין, "אז מה את אומרת? שנסדר את המקום הזה ונצא לאכול צהריים?" הציע.

"נשמע טוב." חייכתי אליו.