הוא קם מהספה והלך בחזרה אל שולחן הפול, אך שנייה לפני שאני קמתי הוא חזר אל הספה שעליה ישבנו. "רגע, למה התכוונת כשאמרת שאת יודעת הכול?" שאל וויל כשעל פניו התפרש מבט מופתע ומבולבל.

"במה אתה אמור לשלוט?" לחשתי, "במים? באדמה? באש?" שאלתי.

"זה לא המקום ולא הזמן לדבר על זה." הוא אמר וחזר אל שולחן הפול.

"לא חשבתי אחרת." מלמלתי לעצמי.

חזרתי אל חדרי והכנסתי את הכד, את המכתב של סבי וקופסת גפרורים שמצאתי באחת מהמגירות של אוליביה, אל תיק בית הספר שלי. יצאתי מהמעונות, בדרכי אל היציאה מבית הספר.

"מארי!" שמעתי מישהו קורא מאחוריי, הסתובבתי וראיתי את אד, רץ לעברי. "מה נשמע?" הוא שאל.

"בסדר." חייכתי אליו, "אני חייבת ללכת, נדבר אחר-כך?" אמרתי במהירות והסתובבתי חזרה אל היציאה מבית הספר לפני שהוא הספיק לענות.

"רגע, לאן?" שאל אד בעודו הולך אחריי.

"אהה..." המהמתי לרגע, "למרכז העיר, שכחתי לקנות משהו לנשף." שיקרתי.

"האוטובוסים יצאו לפני כמה דקות." הוא אמר.

"אני אסע במונית." עניתי.

"השומר לא ייתן לך לצאת." אמר אד.

"אל תדאג, אני אשכנע אותו." התעקשתי.

"תסמכי עליי, הוא לא ייתן לך לצאת." המשיך אד, "אבל יש חור בגדר שמאחורי אולם הספורט, אפשר לצאת משם." הוא הציע.

"מעולה, אני אלך משם." אמרתי, "להתראות."

"חכי, אני אבוא איתך." אמר אד.

"לא." הרמתי את קולי.

"למה?" הוא הביט בי במבט מבולבל.

"כי... כי זו הפתעה למחר." שיקרתי, "לנשף." הוספתי.

"אוקי." הוא מלמל, "את בטוחה שתסתדרי שם בחוץ?" שאל אד.

"כן." הנהנתי בחיוך והמשכתי ללכת, הפעם אל עבר אולם הספורט.

היער היה גדול, מלא בעצים גבוהים וסבוכים וריק מאדם. הפחד שייצא איזה שועל או אפילו ארנב מאחוריי אחד העצים ויגרום לי לצרוח בבהלה רק הלך וגבר.

כשהגעתי למקום מרוחק מספיק מבית הספר, הוצאתי את המכתב של סבא ואת קופסת הגפרורים מתיק בית הספר ולאחר שינון מהיר של כל הפרטים החשובים, שרפתי אותו.

אחזתי בדף הנייר עד שהאש כמעט והגיעה לאצבע שלי, רק כדי לדאוג שלא תהיה שריפה ביער, אין ספק שהייתי פרנואידית בנושא, דרכתי על השאריות והוצאתי את הכד מהתיק.

השמש כבר ירדה והתחיל להיות חשוך, נלחצתי ומיהרתי לפזר את תכולת הכד, ידעתי שסבא לא רצה שאמהר, אז הסתובבתי ביער, לאט-לאט, ניסיתי להירגע ולהיות כמה שיותר נינוחה.

העפר התפזר ביער עם הרוח שהגיעה וסחפה אותו איתה, כשהכד התרוקן הוא נפל מידי, התכופפתי כדי להרים אותו כשצעקה נשמעה מאחוריי.

"מי זה?" הקול היה מוכר, אך לא הצלחתי לזהות אותו.

"כדאי לך לענות." קול נוסף נשמע, "אולי זה סתם מישהו שאיבד את דרכו ביער." הקול אמר, הפעם בלחש.

הבנתי שהשניים מתקרבים, אך כשאחד  מהם עמד ממש לידי ואמר, "מה עושים?" הבנתי שהם יותר, וידעתי מי הם.

"לוקאס?" הקמתי את ראשי אליו.

"מארי?" הוא הביט בי והושיט את ידו לעזרה, "מה את עושה כאן, ביער?" שאל לוקאס.

"ועוד בשעה כזאת, יש לך מושג עד כמה זה מסוכן?" התערב מייקל, וויל מצידו רק עמד והקשיב לשיחה, "אסור לך להיות פה." הוא הוסיף.

"מה נעשה איתה?" שאל לוקאס את השניים האחרים, הם החליפו מבטים ללא הרף.

"לא, אנחנו לא יכולים." אמר וויל, כאילו שהם מדברים בטלפתיה.

"חייבים." אמר לוקאס והרים את הכד מהאדמה, "מארי." הוא הביט בי.

"מה?" הבטתי בו במבט שואל.

"מצטער." אמר לוקאס, "אבל..." החל לומר וויל, את ההמשך לא שמעתי ולא יכולתי שלא להרגיש בכאב החד שתקף את ראשי.

כשקמתי כבר היה בוקר, הייתי במיטה שלי שבחדרי שבפנימייה. לא ידעתי מה 'קרה, לא זכרתי כלום מלבד הרגע בו פגשתי את הבנים.

"בוקר טוב! היום יום הנשף!" קפצה קייסי על מיטתי, "מתרגשת?" שאלה, הנדתי בראשי לשלילה, "חבל, כי אני דווקא כן, אני הולכת עם מייקל ויש לי תחושה שלוקאס לא יאהב את זה." אמרה קייסי.

"אז בשביל מה אתם הולכים ביחד?" שאלתי.

"כי אנחנו רוצים." היא ענתה.

"אה, אלוהים ישמור." נאנחתי בייאוש ונכנסתי לשירותים.

"ואוו, מה זה היה?" שאלה קייסי לאחר שהבטן שלי קרקרה מספר פעמים.

"אני חושבת שאני רעבה." אמרתי.

"את חושבת?" היא הביטה בי, "אני בטוחה." חייכה קייסי, "סוף כל סוף אני שומעת שאת רעבה, כבר חשבתי שאת לא אוכלת." אמרה.

"לא הגזמת בכלל." אמרתי בנימה צינית.

"לא, לא הגזמת." היא אמרה והוציאה לשון.

"כמו ילדה קטנה..." מלמלתי.

"איפה הכד שלי?" שאלתי את לוקאס כששנינו עמדנו בתור לארוחת הבוקר.

"איזה כד?" הוא החזיר בשאלה.

"אתה יודע טב מאוד איזה כד." אמרתי ונעצתי בו מבט מעוצבן, "הכד שהרמת אתמול ביער." הוספתי.

"ביער?" הוא הביט בי במבט תמים, "על מה את מדברת?" שאל לוקאס.

"תפסיק עם זה." מלמלתי בעצבנות.

"עם מה?" הוא גיחך, נאנחתי.

"תקשיב, אני לא יודעת מה עשיתם לי אתמול ואיך לעזאזל הגעתי מאמצע שום מקום לחדר השינה שלי, ואני גם לא אשאל אותך עכשיו כי זה לא המקום אבל אני באמת צריכה את הכד הזה, הוא באמת, באמת חשוב לי." התחננתי.

"תקשיבי" הוא הביט בי ברצינות ואחז בידי, "אני לא יודע על מה חלמת בלילה ואני ממש מצטער אבל אין לי שמץ של מוזג על מה את מדברת." אמר לוקאס. 'הוא שקרן ממש טוב.' חשבתי לעצמי.

לוקאס לקח את המגש המלא שלו ויצא מהתור הארוך.

"כן, מה את רוצה?" שאלה האחראית בעודה אוחזת בכף הגדולה.