יצא פרק טוב, היה שווה לחכות, מבטיחה (;

טוב, אז תיהנו ולילה טוב

Everything- Lifehouse

פרק 11

אחוות אחים

ישבתי עם קייסי על מדרגות בית הספר, מחוץ לאולם הרועש, אף אחת מאיתנו לא הבינה מה פשר הדברים של לוקאס, למרות שאני ידעתי קצת יותר ממנה. היא רצתה לשאול, לנסות לברר, מהיכרותי הקצרה עם קייסי למדתי שהיא סקרנית, לפעמים קצת יותר מדי. אבל הפעם היא שתקה. הבנתי שהיא לא ידעה מה להגיד, או מה לשאול. גם אני הייתי קצת מבולבלת אחרי מה שקרה. קייסי הציעה שנלך לחדרם של הבנים, "זה לא רעיון טוב, אולי כדאי שרק את תלכי, תראי אם הוא מרגיש טוב יותר." אמרתי. היא שאלה אם אני אסתדר לבד, אם אני לא אשתעמם, הנהנתי ואמרתי שאין לה מה לדאוג, "אני אהיה בסדר." חייכתי אליה. היא החזירה לי חיוך קטן והלכה. בעודה יורדת במדרגות היא פלטה אנחה, ידעתי שהיא מאוכזבת. היא חיכתה לנשף הזה כל-כך הרבה זמן והערב כולו נהרס לה.
ישבתי על המדרגות, לבד, במשך עשרים דקות, השענתי את ראשי על המעקה ועצמתי את עיניי. "את בסדר?" שמעתי לפתע, פקחתי את עיניי באיטיות והבטתי בוויל, שעמד לידי, והביט בי מלמעלה. "כן, בטח..." מלמלתי, "איך לוקאס? הוא נרגע?" שאלתי. וויל התיישב לידי.

"הוא נרדם, השיכור הזה." אמר וויל עם חיוך קטן שעלה על קצה שפתיו, "תקשיבי, מָארי, אני בטוח שהוא לא התכוון לכל הדברים האלה שהוא אמר, אין לי מושג מה עבר עליו באותו הרגע." אמר וויל, "בעצם יש לי, הוא היה שיכור." הוסיף, "אז פשוט תשכחי מזה." ביקש וויל.

"שיכורים לא משקרים." אמרתי, "נכנס יין, יצא סוד." הוספתי בחיוך ממורמר, "חשבת אולי על האפשרות שלוקאס פשוט לא אוהב אותי?" שאלתי, "זה קורה, אתה יודע, לא חייבים לאהוב את כולם." המשכתי.

"לא חשבתי על זה כי זה לא הגיוני." אמר וויל, "אנחנו כמו אחים, ארבעתנו." הוא אמר.

"לא, אתם כמו אחים, שלושתכם." שיניתי את תנוחת הישיבה שלי, "אתה, מייקל, לוקאס... אני סתם זרה שהצטרפה אליכם כי..." המשכתי, "הגורל שלה טעה בדרך, או משהו..." הוספתי.

"את לא זרה, והגורל שלך לא טעה בדרך." אמר וויל, "אנחנו הגורל אחד של השני, אלו החיים שלנו." המשיך וויל עם האמירות הפילוסופיות. "ואולי את צודקת, אולי את לא עוד אחות במשפחה מרובת הילדים שלנו." אמר לפתע וויל, לאחר שתיקה ממושכת, "אולי אנחנו לא צריכים אחות, אולי כל מה שאנחנו צריכים זה..." הוא הביט בי.

"אומנת? מנקה? חדרנית? יועצת?" שלפתי ניחושים.

"חברה." הוא חייך. הבטתי בו, מופתעת, מסמיקה. "לא... לא חברה-חברה, את יודעת, אלא... חברה כזאת ש..." הוא גמגם.

"ידידה טובה?" ניחשתי, שוב.

"כן." אישר וויל, "גם." הוסיף בשקט.

"מה?" שאלתי והבטתי בו בחיוך, "יודע מה? עזוב, לא משנה." אמרתי, "אז מה נעשה עכשיו?" שאלתי.

"את אוהבת כדורסל?" שאל וויל.

"כן, למה?" שאלתי. הוא חייך ואחז בידי, עוזר לי לקום ומושך אותי אחריו, עד לאולם הספורט של בית הספר ומאחוריו, שם היה המגרש. עמדתי לבד במגרש, וויל נעלם כשנכנסתי אל המגרש, דרך שער הברזל הישן.

"תפסי!" צעק לעברי והכדור נזרק אליי כשהסתובבתי אליו. תפסתי אותו, ולמרבה המזל בלי להיפגע בדרך. "יפה, תפיסה טובה." אמר וויל, "אז מה דעתך על משחק, אחד על אחד?" שאל.

"אחד על אחת." תיקנתי בחיוך מרוצה, הוא צחק, "אתה יותר גבוה ממני ואני בטוחה שגם יותר טוב ממני." אמרתי, "מה הסיכויים שלי לנצח?" שאלתי.

"לפעמים המטרה היא לא לנצח." אמר וויל, "את יכולה לשחק רק בשביל החוויה." הוסיף, "חוץ מזה, אם תהיי ממש גרועה, אני אתן לך לנצח אותי." הוא לחש בחיוך.

"לא, תודה, אני יכולה לנצח גם בלי העזרה שלך." חייכתי אליו בחזרה.

"לא נשמעת לי כל-כך בטוחה בזה לפני כמה שניות." הוא אמר וחטף את הכדור מידיי.

"הדברים השתנו מאז..." אמרתי באנחת ייאוש מזויפת, "היי, זה לא לוקאס?" אמרתי והצבעתי אל כיוון כלשהו, הוא הסתובב ואני מיהרתי לחטוף את הכדור בחזרה, "הגונב מגנב פטור." הוצאתי לו לשון.

"באמת?" הוא הופתע מהמהלך, "אז אם אני אקח את הכדור שלי לא תהיה בעיה, נכון?" שאל בציניות והתקרב אליי, מנסה לאחוז בכדור בעוד שאני מתחמקת ממנו. בשלב מסוים הוא הבין שלחטוף את הכדור בצורה הוגנת זה קשה יותר משחשב, הוא כרך את ידו סביבי והצמיד אותי אליו, הוא נעץ בי מבט, מה שגרם לי להשפיל את מבטי. הוא העביר את ידו בשיערי והכדור החליק לי מבין הידיים, מבלי לשים בכלל.

"תרגיל מלוכלך, אבל הכדור שלך." מלמלתי בשקט.

"אני לא רוצה את הכדור." הוא לחש.

"אבל..." הוספתי, אך הוא קטע אותי לפני שהצלחתי להוציא מפי מילה נוספת, "תשתקי כבר." הוא צחק.

"וויל!" צרחה מחרישת אוזניים נשמעה לפתע. הסתובבנו שנינו אל השער, אחרי שהתנתקנו בבהלה, כמובן, והבטנו בבלונדינית שעמדה שם. מבטה העצבני עדיין חרוט במוחי. היא התקרבה אלינו בצעדים מהירים, כפות ידיה היו קמוצות לאגרופים. "מי זאת?" היא שאלה.

"זאת מארי..." ענה וויל באיטיות, על פניו התפרשה הבעת פנים ספק מבולבלת-ספק מופתעת, "מארי, זאת..." הוא התכוון להציג אותה, אך היא קטעה אותו בגסות. היא משכה אותו אליה ונישקה אותו, או ליתר דיוק- בלעה אותו. "בריטני, נעים להכיר." היא אמרה בחיוך צבוע והושיטה לי את ידה. "כן, נעים מאוד..." מלמלתי והבטתי בידה בזלזול.

"טוב, ווילי, אתה בא?" היא שאלה אותו. 'ווילי? מה הוא, לוויתן?' חשבתי לעצמי, רציתי לחנוק אותה. וויל פשוט עמד שם, בלי להגיב, בלי להוציא מילה, כמו אידיוט. הוא כזה אידיוט. עם כל הקלישאות שהוא מוציא מהפה שלו כל היום והחיוכים המרוצים האלו. החיוכים המושלמים האלו, כאילו ציירו אותו, והעיניים... המבטים המהפנטים האלו שיש לו.

"מצטער, מארי, נדבר כבר... כן?" הוא ניסה לתפוס את מבטי, אני בספק אם הוא באמת היה מסתכל עליי אם הייתי מרימה את ראשי אליו.

"טוב..." אמרתי באדישות.

יצאתי מהמגרש אחרי שזוג היונים נעלם לי מהעיניים והלכתי בחצר האחורית של בית הספר, אל עבר מגורי הבנות. קייסי ומייקל בדיוק יצאו מהבניין של הבנים. "מה את עושה כאן?" שאלה קייסי.

"הייתי צריכה קצת אוויר." עניתי, הם עמדו מולי ושתקנו, ידעתי שהם רוצים להיות לבד, לשם שינוי. "נראה לי שאני אעלה לחדר." הוספתי.

"מה תעשי שם לבד?" שאלה קייסי, היא הביטה בי כאילו שמה לב שמשהו עובר עליי.

"אלך לישון, אולי אני אשמע קצת מוסיקה לפני, אבדוק אם יש לי הודעות במחשב." אמרתי.

"אוקיי." היא חייכה בהבנה. ניסיתי לחייך אליה בחזרה.

"לילה טוב." אמרתי להם והמשכתי ללכת אל עבר בניין המגורים שלנו.

"מארי..." קרא לי מייקל, הפניתי את מבטי אליהם, "את יודעת שאם את צריכה משהו... כל דבר, את תמיד יכולה לסמוך עלינו, נכון?" הוא ספק אמר-ספק שאל.

"תודה." חייכתי אל שניהם, "תיהנו, ולא לשכוח אמצעי מניעה!" זרקתי לעברם לפני שהמשכתי ללכת. הם לא אמרו כלום כתגובה- או שהם היו בהלם ממה שאמרתי, או שהם לא ניסו להכחיש כי צדקתי. נקווה שזו האפשרות הראשונה.

נכנסתי אל החדר, סוגרת אחריי את הדלת ומתיישבת על המיטה. פתחתי את המגירה השנייה והוצאתי ממנה את המחשב הנייד שלי. האמא הזאת, כאילו שטלפון נייד לא מספיק, היא הייתה חייבת לקנות לי גם מחשב נייד, כדי שיהיו לה מאה ואחת דרכים לתקשר איתי, מה הסיפור של המבוגרים האלה? מתלהבים מכל צעצוע טכנולוגי שהם רואים. בכל מקרה, היא יצאה גדולה כשהיא קנתה לי אותו. השתעממתי, אפילו המחשב לא העביר לי את הזמן כמו שצריך. למרות שהשעה הייתה אחרי חצות, החלטתי להתקשר לדיאנה, התגעגעתי אליה. אחרי הכול, היא הייתה החברה הכי טובה שלי, היא עדיין החברה הכי טובה שלי. ידעתי שבימי שישי הם לא לומדים, ושאם היא כבר ישנה הטלפון שלה מכובה, אז התקשרתי, למרות השעה.

"אנה..." מלמלתי כשהיא ענתה.

"מאר! כמה זמן לא דיברנו!" היא צעקה מצדה השני של השיחה.

"אני פה רק שבוע, דיברנו כשהגעתי..." חייכתי. אין על הילדה הזאת, היא תמיד יכולה להוציא ממני חיוך, בכל מצב.

"איך את? מה שלומך? את מסתדרת? מתנהגים אלייך יפה שם, נכון? כי אם לא, את יודעת שאני אבוא ללמד אותם לקח!" היא הציפה אותי בשאלות.

"אני בסדר גמור, למרות שאני מתגעגעת הביתה." אמרתי.

"גם הבית מתגעגע אלייך." אמרה דיאנה, "את בטוחה שהכול בסדר?" היא שאלה.

"כן, למה?" שאלתי.

"כי גם אם תהיי בצד השני של כדור הארץ אני אדע אם עובר עלייך משהו." אמרה דיאנה, "וכרגע זה נשמע כאילו עובר עלייך משהו." הוסיפה.

"טוב, יש איזה משהו..." שפכתי, ידעתי שבסופו של דבר אני אספר לה, אז למה לא להקדים את המאוחר? "מישהו, ליתר דיוק." הוספתי בשקט.

"ואוו, כבר? את שם רק שבוע." התפלאה דיאנה, "תמיד ידעתי שתהיי מבוקשת, אם יהיו בנים נורמאלים בסביבה." היא אמרה וידעתי שהיא מחייכת מעבר לשיחה, "אז מי בר-המזל?" היא שאלה. "זה לא מה שאת חושבת..." אמרתי מיד, "יש בינינו קשר מסוים." הוספתי.

"איזה מן קשר?" היא שאלה ומולי ראיתי אותה מרימה גבה בחשדנות. חייכתי לעצמי.

"ההורים שלנו היו חברים, בעבר." שיקרתי, חלקית, זה לא שסיפרתי לה משהו לא נכון, פשוט לא נתתי לה את התשובה האמיתית.

"אה, אוקיי." מלמלה דיאנה, "ו...?" היא חיכתה להמשך.

"היום היה לנו מן נשף לכבוד תחילת המחצית, הוא עדיין נמשך." אמרתי.

"אז למה את לא שם?" שאלה.

"רבתי עם בן הזוג שלי, וזה שסיפרתי לך עליו הגן עליי, רקדנו ביחד ו..." היא קטעה אותי, "רגע, רגע, יש עוד מישהו בתמונה?" שאלה דיאנה, "ולא סיפרת לי על המישהו הזה כלום, רק אמרת לי שיש מישהו." היא הוסיפה.

"בקיצור, היינו בחצר, ואז הוא ממש התקרב אליי ושנייה לפני שקרה משהו חברה שלו הופיעה שם." סיפרתי, בערך.

"חברה שלו?" היא הופתעה, "שובבה שכמוך, מתחילה עם גברים תפוסים, אה?" גיחכה דיאנה.

"לא, לא ידעתי שיש לו חברה, לא ראיתי אותה לפני." אמרתי, "היא פשוט הופיעה שם, הוא התרחק ממני ואז היא הדביקה לו נשיקה." המשכתי.

"איזו דרמה..." מלמלה דיאנה, "רגע, אני רוצה קצת פרטים עליו, מי זה? מה הסיפור ביניכם? ואיך הוא נראה? חתיך?" היא שאלה.

"הוא מושלם." אמרתי, "מבחוץ, עד לפני שעה חשבתי שגם מבפנים אבל מסתבר שטעיתי." המשכתי, "אנחנו סוג של ידידים." הוספתי.

"מישהי התאהבה ביומיים." צחקה דיאנה.

"מה? לא! אני לא אוהבת אותו." אמרתי.

"את יכולה להכחיש את זה עד מחר, אבל כדאי שתדעי שאני מכירה אותך קצת יותר טוב ממך." היא אמרה.

"מצחיק, דיאן." מלמלתי.

"ומה הסיפור של חברה שלו?" שאלה דיאנה.

"לא יודעת, היא נראית לי כמו סתם עוד בלונדינית מטומטמת." אמרתי.

"ומה הסיפור שלו?" היא שאלה.

"לא יודעת, הוא היה כל-כך נחמד אליי בשלושה ימים האחרונים." אמרתי, "הוא עזר לי להשלים חומר לימודי, דיברנו וצחקנו ביחד, הוא היה כזה חמוד, ויש לו חיוך פשוט מושלם." המשכתי.

"נשמע כמו מישהו שקל להתאהב בו." אמרה דיאנה, "זה לא טוב להתאהב באחד כזה." היא הוסיפה, "אבל, את כבר לא יכולה לברוח מזה, אז כדאי לך להילחם עליו." היא המשיכה.

"מה?" מלמלתי בבלבול.

"כן, כן." היא צחקה, אבל ידעתי שהיא רצינית, "חברה שלו נשמעת כמו סתם עוד אחת זולה, ונראה לי שגם הוא די מחבב אותך." אמרה דיאנה.

"לא, אני לא מהבנות האלה, אם הוא רוצה, אין לי בעיה." אמרתי, "אני לא ארדוף אחרי אף אחד." אמרתי בהחלטיות.