חופש גדול.

את היום האחרון לבצפר סיימתי גרוע. סיימתי י"א וכל מה שעשיתי זה רק לבכות. לא מהתרגשות, אלא מאכזבה.

פשוט ההרגשה הכללית היא שלא מעריכים אותי ואת המאמצים שאני עושה

את זה שאני אף פעם לא מבריזה, את זה שאני תמיד מקשיבה, ואת זה שאני תמיד מכבדת. אני לא עושה את זה כדיי להראות למישהו שאני כזו, אבל ביום האחרון הייתי רוצה שמישהו יתעורר ויגיד כל הכבוד לה.

אז כשישבנו בכיתה, לפני התעודות המחנכת חני חילקה תעודות הצטיינות לכל התלמידים שהממוצע שלהם גבוה מ85, ושמחתי, בליבי אמרתי 'וואלה יש מצב גדול מאוד שגם אני אקבל את זה, סוף סוף משהו קטן להתגאות בו, סוף סוף פידבק נעים' אבל לא, לא קיבלתי את התעודה המזדיינת וזה עשה לי עצוב.

חני הביאה לי את התעודה שלי, וכמו תמיד כל מה שהיא התייחסה אליו זה למקצוע שלה, אנגלית. להגיד שאני צריכה לשפר. כשחזרתי למקום שלי הסתכלתי על הציון באנגלית-55- ואמרתי פאק, למה? אני כל כך גרועה? מה הקטע? בשביל מה לקחתי קורס באנגלית שבגללו נשארתי בבצפר כל שני עד חמש והקורס הזה שהיו לי בו ציונים טובים היה אמור להוות 20% מהציון באנגלית. והתחלתי לבכות ולהתבאס על עצמי על זה שיש לי ממוצע 84

דיברתי עם חני וכל מה שהיה לה להגיד זה לחפור לי רבע שעה על האנגלית הזה תוך כדיי שאני בוכה ובוכה והיא כזאת קשוחה ולא אכפת לה בכלל והיא בכלל לא מעודדת אותי. בסוף היא שינתה לי את הציון ל65 אבל זה לא עזר לי כי פשוט ההרגשה הזו שלא מעריכים את ההשקעה שלי בכל השנה הזו כאבה לי מאוד. (יש לציין שחוץ מאנגלית כל הציונים שלי באמת מעולים)

כשיצאתי מבצפר דיברתי עם אלדד בטלפון ולא האמנתי שהוא יצליח לעודד אותי. הוא ממש ביקש שאני אבוא לגלידה כי הוא עבד והוא רצה לחבק אותי. אז לקחתי את עצמי ונסעתי לגלידה, נשארתי איתו שם שעה++ והוא שימח אותי, החיבוק שלו עשה לי טוב ולהחזיק לו את היד ולהבונן בו עשה לי נעים. הוא אמר שאני לא צריכה הערכה של אף אחד והכי חשוב שאני מעריכה את עצמי. אני יודעת שאני לא צריכה, אבל אני רוצה, אין מה לעשות זה עושה לי טוב לדעת ששמים לב אליי ולדברים הטובים שבי, שרואים שאני לא עוד אחת מתוך 1600. וחני המעצבנת הזו במקום לחפור לי על כלום ולגרום לי לבכות היא הייתה צריכה להעיר את צומת ליבי לשאר הציונים ולחבק אותי ולהגיד לי שזה שטויות ושהיא יודעת שאני טובה.

כשחזרתי הביתה הראתי לאמא את התעודה וסיפרתי לה על השיחה עם חני והיא הייתה מקסימה וחיבקה אותי, אמרה שהתעודה מצויינת. היחסים שלנו בסדר גמור עכשיו, לא דיברנו על זה, ואני גם לא זוכרת כל כך את התהליך של ההשלמה, פשוט לאט לאט התקרבנו והכל חזר לקדמתו. מסתבר שהיא כעסה בגלל שעוד לא ארזתי כלום. סיפרתי לה שאחרי הבצפר "הלכנו" לגלידת אייסברג, אמא תמיד תוהה למה הגלידה הזו כל כך טובה שאנחנו נוסעות עד לתל אביב בשביל לאכול גלידה. אמא עובדת ממש קרוב לסניף של אלדד, סיפרתי לה שהם הביאו טעמים חדשים ששפים ישראלים הכינו וזה ממש אכותי ושהיא חייבת לנסות לפני שהספיישל שפים הזה יגמר. אמא אמרה שזה נשמע טוב ושהיא תקפוץ לשם מחר, ביום חמישי בצהריים. אמרתי לה:"אחלה בטח אלדד יהיה שם, הוא מוכר שם והוא ממש מקסים, הוא כבר מכיר אותי, תגידי לו שאת אמא של ספיר הוא בטח יבין על מי את מדברת"

אחר כך התקשרתי לאלדד וסיפרתי לו על מה שאמרתי לאמא והוא שמח, הוא אמר שזה נחמד לו לדעת שלפחות הזכרתי את השם שלו בפנייה. המחשבה שאמא הולכת לפגוש את אלדד ריגשה אותי, אני לגמרי סומכת עליו שהוא יעשה את הרושם הנכון, כמו שהוא עשה עליי רושם מעולה של בחור אכותי וכמו הרושם שכולם מקבלים ממנו. אלדד אהב את הרעיון שאמא תבוא לגלידה, הוא אהב את הרעיון שהיא הולכת להפגש עם החבר של הבת שלה בעקיפין, שככה המפגש בינהם יתחיל בקטן. (בסוף אמא לא באה ביום חמישי כי היא אמרה שחילקו להם ארטיקים בעבודה, אבל היא אמרה שהיא תבוא ביום אחר ואני מקווה שאלדד יעבוד באותו יום)

ביום שני כל הבצפר היה בלונה פארק והיה כיף מאוד.

אני צריכה לדבר עם יניב, המנהל של הקונדטוריה לגביי פיטוריי המהירים, לאחר שתי משמרות. הגעתי למסקנה שזה גדול עליי. אני רק לא בטוחה איך להגיד לו את זה אם בשיחת טלפון או שאבוא לשם..

יובל שעבדה איתי בפיצה עובדת עכשיו ברולדין, קרוב לפיצה והיא ממש רוצה שאבוא לעבוד שם. היא דיברה עם הבוס שלה ואמרה לי לבוא לדבר איתו. באתי והוא היה מוזר, אמר לי לבוא בעוד שבוע כי עכשיו הוא לא בטוח אם הוא צריך אותי (יובל אומרת שהוא צריך כי שתי עובדות עוזבות עכשיו) וכשהצעתי לו שאשאיר את הטלפון שלי הוא אמר לי "לא צריך, ניהיה בקשר דרך יובל"

כל החיפושים האלה אחרי עבודה עושים לי חלחלה ואני מתייאשת, בסוף אני עוד אשאר בפיצה .

בלונה פארק, אני ונועה התמנון הזה הרבה יותר נועז ממה שזכרתי אותו!

אני מתה על התמונה הזו (:

עמית אני נועה עדידה וחצי גילגול

אלונה ואני בים(:

 אהובי המושלם