חזרתי הביתה. אמא מספרת לי בחינניות שמצאה שתי קופסאות עץ בחדר שלה וחשבה לעצמה שאולי זה יתאים לי בחדר אז לפני שאני נכנסת לחדר...........

ופה התפרצתי. לא יודעת מאיפה זה בא. כנראה נמאס לי להגיד לה כל פעם מחדש שתפסיק לסדר לי את החדר ולשנות אותו וכל פעם אני אומרת את זה בהכי עדינות שאני רק יכולה. כפרה נשמה עיניים חיים- אל תסדרי לי את החדר. ואין לי מושג מאיפה זה הגיע העצבנים האלה אני לא זוכרת את עצמי עצבנית ככה כבר הרבה זמן. צרחתי חזק אמרתי שדיי שלמה היא עושה את זה למה אבא לא עושה את זה למה אבא רק שלשום כשנכנס לי לחדר הבחין באיזו קופסא שאי אפשר לפספס? כי אין לו שום צורך להכנס לי לחדר סתם ככה. כאב לי שהייתי צריכה לצרוח עלייה ככה כדיי שתבין אבל כבר לא הייתה ברירה.

אחרי שעה ששכבתי במיטה נרגעת דיברתי עם אלדד בטלפון. הוא סיפר שלא התעורר ליום הפתוח בוינגייט והיה נראה שאני התבאסתי לשמוע את זה יותר ממנו. סיפרתי לו על ההתפרצות עם אמא והוא אמר שגם לו זה היה קורה הרבה אבל חבל להתעצבן, הן נשים בנות 50 שלא משנה מה תגיד להן שום דבר לא ישנה את דעתן. והוא דיבר ודיבר ושוב אני מוצאת את עצמי יושבת על המיטה כשהטלפון מונח עלייה והקול שלו בוקע מהשפורפרת. מידיי פעם אני מצמידה שוב את הפלאפון לאוזן ושומעת שהוא עדיין מסביר על כמה שחבל סתם להתעצבן ואז שומעת שהוא כבר ממש נסחף והתחיל לדבר על לעזוב את הבית מרוב עצבים ומשתיקה אותו.

אני מאוד חסרת סבלנות לאחרונה. קורה הרבה שאני מנערת את רגלי בעצבים בקצב מהיר, זה בגלל הציפייה או שמשהו יגמר כבר או שמשהו יתחיל כבר. אני נאטמת כלפי כל מה שלא קורה כפי שאני רוצה. זה בזבוז זמן מבחינתי להתייחס לזה.

גם אלייך אני נאטמת וגם אלייך אין לי סבלנות כמעט בכלל. הרבה מאבק רבוי בעקיצות והוכחות מי חכמה יותר ומי טובה יותר מסתובב באוויר שמעל ראשנו כמו ילדות קטנות בגן. אבא שלי שוטר ולאבא שלי יש סולם. היום הרגשתי קצת שינוי האחווה חזרה. 

יש דברים שקשה לי להסביר אפילו לעצמי. לא מצליחה לגוע במקום שממנו הכל נובע

את מתארת לי מצב. בליבי קיוויתי שכשאני אשאל אותך מה את חושבת על זה תדברי על פרידה וזה היה הדבר הראשון שאמרת. שמחתי. לא כי אני רוצה שתפרדו אלא כי חזרתי להיות בטוחה שלא איבדת את הראש. את עדיין הבחורה הכי אינטלגנטית שאני מכירה.

את מתחילה להתאהב. את מספרת לי ואני... קצת קשה לי להכנס לזה. אני גם מאוהבת אבל מסוג אחר, מאוהבת בלי לשים לב בכלל. את מספרת ואני שותקת, מהנהנת, מחייכת את בכלל לא שמה לב שקשה לי להתחבר לריגושים האלה מרוב ההתלהבות שסוחפת אותך. עברתי אותם כל כך מזמן. 

אני פה בשבילך ויוצא לך לחזור הרבה לאחרונה שרק לי את מרגישה בטוחה לספר, שרק איתי את מוצאת את התשובות, אומרת את זה בכזאת טבעיות ומסירות, דברים שלי היה קשה להודות בהם והיום כשאמרת את זה העלת לי חיוך קטן מזן אחר. 

זה גורם לי לחשוב שאנחנו כן משלימות אני מביאה מעצמי את מה שקשה לך בו ואת, בך יש את כל מה שלי אין

הייתי רוצה לקבל רבע מהחוכמה שלך. אני רוצה להיות חכמה יותר. להבין בהכל לדעת הכל. אני לא מסוג האנשים שאוהבים להתפאר בידע שלהם אבל יהיה לי כיף לשמור אותו לעצמי ולהבזיק אותו ברגע מתאים. זה משהו שאני רוצה לשפר בעצמי. להוכיח קצת.

יש לי תחומי ידע שאני טובה בהם ואוהבת אותם, מתעניינת בהם עד הפרט הכי קטן. 

אני רוצה שתסתכל עליי ותחמיא לי על הפנימיות על התוכן על השכל המדהים. שתתרשם. אני אוהבת שאתה מתפאל מהחיצונית שלי. אל תפסיק. אבל מה אני שווה אם אין בי שום דבר מעבר? זה מה שניסיתי לרמוז לך אתמול ולא הבנת. היית במצב רוח שטותי ואני התפוצצתי. השתחררה לי כאפה וזלגו לי דמעות ולא הבנת מאיפה זה בא. היה לי קשה להסביר את זה. זו טענה מאוד קשה ואתה צריך באמת לשבת ולחשוב מה יש בי עמוק בפנים בשביל לענות עלייה בחזרה.

"אני סומך עלייך" אנשים נוהגים לסמוך עליי, עכשיו אני מבינה את זה. גם אני סומכת על עצמי. הם סומכים עליי לא לחינם. אני בסדר.