השימוש בנעליים בנושא זה ודאי לא יהיה מקורי, אבל זה אכן נכתב ישירות מהמחשבה שלי.
אלה היו נעליי נייק בצבע ורוד, חדשות, מדהימות ביופיין ויקרות לכל מי שחפץ בהן.
והן אכן נקנו.
תחילת דרכן הייתה תקופה נהדרת, נקיות היו מתהלכות, מטיילות בעיר, פוגשות בזוגות נעליים אחרים, רוכבות על אופניים, הולכות להשתפשף בחול הים, לא מרטיבות עצמן, אולי במעט, המים לא היו עוברים את הסוליה.
אט אט היו מתלכלכות הן, מטבע הדברים, נזרקו לצד ונדרסו, נתקלו בדברים קשים ונחבטו, השתפשפו והזדהמו.
לילה בודד אחד, כשאר הלילות האחרונים, התהלכו להן זוג הנעליים בבית עייפות, עלו על מיטה שמעולם לא הורשו לעלות עליה ונעו בחוסר נחת.
הימנית פונה אל השמאלית מתוך החשכה "בא לך לעלות אל המדף ולהיתלות עליו מבחוץ?", "אני מפחדת לכאוב," ענתה לה השמאלית, "אתלה אני מבפנים ואת מבחוץ."
וכך באמת עשו, היו תלויות כך שעה שעתיים, עד אשר הימנית פנתה שוב פעם אל השמאלית מתוך הבחוץ "בואי נברח, יפה יותר בחוץ" מתחילה היא להתנדנד לה, קלה באוויר. השמאלית ענתה לה "גם פה יפה, לא?" ולעומת האחרת, היא מנסה להישאר יציבה ומחזיקה חזק. "כן, אבל אנחנו כבר לא שייכות למקום הזה. אבד עלינו הכלח, פדיחה להסתובב איתנו. גם הצבע שלנו ירד.", חזרה לעמוד על המדף, פניה בוחנות את הבחוץ.
"ניכלינו עד תום, משומשות אנו וגם קרועות מבפנים." . היססה השמאלית, החלה רוטטת רועדת. עולה היא להריח את הבחוץ ולארח חברה לימנית, "את בטוחה? ואם יחפשו אחרינו?". ענתה לה הימנית, "כבר לא מחפשים אחרינו, מצידם שניתקע תחת המיטה עד סוף עולם יגיע, אין לנו שימוש כאן."
קשרו זרועותיהן אחת בשנייה.
"קדימה".
פני הנעליים על הרצפה, וסולייתן נוגעת בשמיים.
סתם, לרקורד. תמיד התקשיתי להיפרד מנעליים משומשות שלי ותמיד נטיתי להעדיפן על פני חדשות.
J
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
and thats me