&,17,17,object>

שש בנות בחדר, ארבעה מהן נמצאות, כולל אותי. אני יושבת על מיטת יחיד לצד חברה ששוכבת מנומנמת. אני עושה לה נעימי ומבטי מקנא לתשומת הלב של האחרת, שברגעים אלו מתלבשת לשינה. אני מנסה ליצור קשר עין ומשאני כבר לא מצליחה אני מודיעה ובלחש, בהיסוס, שמא תסרב [משום מה אני עדיין מהססת אחרי המון לילות רצופים שלי איתה יחד]. היא לא מגיבה, ספק שמעה, ספק מתעלמת. הכרזתי מגבירה את קולי במקצת: "אני עולה אלייך". "את מאיימת? בואי...אכפת לי?". לא בדיוק התגובה לה ציפיתי, ובכל זאת נחושה הייתי לבלות איתה את הלילה.

היא עולה למיטה העליונה של מיטת הקומתיים. מתחילה להשתעל כדרכה כל לילה לפני שהיא רק מתחילה לנסות להירדם בכלל. מן טקס. אגב, שאהבתי ממש.

הרפיתי מגעי שלי מהחברה ועליתי מהופנטת בעקבותיה. החלנו מדברות על היום שהיה, מהר מאוד החלנו משתובבות וצוחקות. הצחוק שלה הרקיד את החדר, מגבות ריחפו, מיטות קיפצו במקום, ארוניות רקדו על ארבעת רגליהן בחדר קטן כל כך. "בנות..!" אמרה אחת שקמה משינה – מהר מאוד הנדסנו את עצמנו למצב שינה-כפיות.

"לא כיף לישון איתך כפיות יותר" אמרתי בניסיון להתגרות, אך היא לא הבינה ומיד התהפכה על גבה. היא הייתה שכובה לשמאלי, היא כופפה את רגלה הימנית והשעינה עליי בביטחון שלו. ראשי היה מופנה אל שלה, ושפתינו היו כמעט נוגעות. ידי התרוממה מתחת לשמיכה אל ירכה, בהתחלה הקדמית, ואחר כך הפנימית, ידי הייתה מלטפת. ברוך. מאזינה לקצב נשימותיה. אמרו עליי הרבה שיש לי מגע טוב, אז שמתי את הקלפים על השולחן והשתמשתי בכל כליי. בכריות הרכות של ידי, יד אישה, בציפורניים מנעימות מצמרמורות מתפשטות ועוצמתיות, בכל שריר באמה ובכף היד עצמה בשביל להחזיק את ידי באוויר, ובשביל לעסות את עורה וכל מה שמתחת. אני מלטפת אותה כמו מאהב ומשחזרת משפטים שנזרקו אי שם בעבר "את עושה לי פרפרים....כמו אחותי" אמרה לי אז, "את ממש חשובה לי [בתור חברה, ידידה] ואני לא הולכת לוותר עלייך", "את תתגברי על זה, תהיי חזקה." אז חזקה בשבילה, החזקתי את עצמי מלנשק אותה, קצרה אך ארוכה הייתה הדרך לפנטזיה התמימה של ילדה מאוהבת. מלטפת אותה כמו מאהב והיא רוצה ידידה. למה היא מרשה לזה לקרות? אני מרגישה חולשה בגופי, נשימותיה לא סדירות ואני מדי כמה ליטופים מהדקת את ירכה לצידי גופי בגסות יחסית. היא מצידה תופסת יוזמה ומשחילה את ידה הימנית אל מתחת לסנטרי וביד חובקת ראש באצבעותיה מלטפת את ראשי, במקוטע. מסבה את פניה לקיר וחוזרת להצמיד את פניה אליי. מסתכלת על שפתיה הבשרניות, מלאות ומושלמות בעיקולן. אולי זה הזמן? האש בוערת, שורפת, כואבת. אל בטנה הרגישה, שפעם נהגה לסלק אותי מעליה אפילו תוך שינה, עליתי. מלטפת וחשה, והיא לא זעה במקומה. כבר אמצע הלילה, ידה כבר פסקה מללטף אותי. היא כבר ישנה. אני חוזרת אל הירך, ותוך דקות ספורות היא מצמידה את רגלה השמאלית וזה חותמת את רגליה. תוך כמה שניות מסתובבת לכפיות ולוקחת אליה בדרישה את ידי, ומצמידה את אמתי אל בין שדייה, חזק, כמו שהיא אוהבת, כרגיל. אני רוצה לנשק אותך, אני רוצה לגרום לך להבין שאת כן מרגישה משהו. תסתובבי. "את ערה?" אני לוחשת לאוזנה. השתיקה הכי ארוכה שידעתי. היא ישנה. "אני חושבת שארד", ומחליטה לבסוף "אני חושבת שכדאי שאלך". את לא ענית, נשקתי לך בכתף, ואז בשקט שלא להעיר אני מתנתקת ממנה. למה לא התנגדת?

אני מתמקמת בחלקי מיטה תחתונה במיטת קומתיים סמוכה לשלה, מיטה שלא ביקרתי בה חודשים, מיטה זרה ובודדה.

היא זזה במיטתה, מתרווחת – כך אני מסיקה ממה שאני שומעת, לבסוף גם משתעלת.

הירח התלוי שקט וצופה מלמעלה, מסתורי ושומר סודות.

למחרת היום, הירח כבר איננו, ואנחנו? כאילו דבר לא קרה.