How come , איך קרה שנפלתי שוב לאותה טעות, לאותו כיבוש לב אכזרי. עד כמה פתי יכול אדם להיות. יכולתי להנמיך אותה ואת עצמי יחד, להגיד שהתפשרתי, כדי למצוא מישהו לאהוב, מבלי לראות אותו באמת בעיניים. אבל איתה זה סיפור אחר, היא ליגה. אני רק אחת מכל האנשים שנופלים לרגליה כמו חיילים שיורדים לשכיבה לפני שמתפוצצת פצצה. הפעם לא במתכוון, החברות הנהדרת הזו התחילה בידידות, מאוחר יותר הגיע שלב להסכים על חוזה לא רשמי, בו לא היו סעיפים על כיבושים. לא חשבנו אז על כיבושים, על הסיכוי להיכבש, על לכבוש. לא חשבנו לאסור אותם, ואם כבר גם לא על דרכים לכבוש, לא על דרכים להתמודד עם הכיבושים. ומה שקורה כשלא שמים לב, כמתגמשים, וכך גם הגבולות. אמרתי יהיו פה גבולות, ואז התחלתי להסס, זו לא חברות אמיצה אז no boundaries. יש בהתחלה חדירה קטנה, אתה נותן לזה לקרות, שהרי אתם ביחסי שלום ואחווה. למה לא? לאט לאט, ובמקרה הזה – מהר מהר בעצם אני בעצמי שמחתי לארח ופניתי מקום לצבא הזה. גם אני הייתי בתוכה, מעט, בחלק קטן קטן קטן... אחלה ללהלנד. היו ימים שאמרתי – די, שרק ילכו מפה, זה לא הולך ככה, גם אני רוצה להיכנס למבצר שלה. נו היא באמת מדינה ענקית שיכולה להכיל הרבה, אבל סביב ליבה מושרשת חומה. גבוהה וארוכה מחומת סין. הצבא שלי התמוטט ישר למול הכוח שלה. ויש לה הרבה ממנו.

היא רחוקה מכאן אלפי קילומטרים, זה כאילו שהיא יצאה מתוכי, ולקחה איתה את הצבא שלי. נשארתי חלשה ביותר. חושבת, מהססת לפני כל דבר. בכל רגע נתון היא יכולה לחזור ולשבור אותי.  ואולם נדמה לי לרגע שאני אף יותר חזקה. כי למען החברות הנפלאה- הבילויים, הצחוקים, רגעי התמיכה, ההסכם, החזקתי את עצמי כוחות על טבעיים שלא להביך אותה ואותי ולומר לה מה היא עושה, לא התוודיתי על הכיבוש, לא רציתי שתרגיש רע. הכי, לא רציתי שזה יגמר.

אמרתי לך שברגע שאת הולכת, אני מצפה ממך שלא לרוקן את המקום הגדול שמילאת אצלי, ושאם כן, תחזרי יום אחד ותמלאי אותו. עכשיו אני כמעט בטוחה שזה באמת לא יקרה. ועבר בקושי שבוע מהנסיעה שלך. זה לא הולך ככה קוקי. המרחק הזה לא בשבילי. הזמן שאת מקדישה לי דרך הפייס הוא לא זמן שאליו נתת לי להתרגל. את חייה את החיים שלך, אני יודעת, נהנית שם, כמו וקיישן בשבילך. אבל את אחראית לכך שבחרת לגעת בחיים אחרים לפני שהחלטת שאת רוצה לפתוח בחיים חדשים בארץ אחרת. קשה לי לנתח כל צעד וצעד שלך דרך האינטרנט. האם את צריכה זמן, האם את עדיין אוהבת, אם את כנה. והאהבה שאת שולחת לי דרך הפייס, כל כך לא. לא מדבר אליי. וכשאת מדברת אליי דיבורי אהבה דרך הטלפון, אני סתם משתתקת.

אני צריכה זמן, להסתגל לשינויים. שינויים לא כאלה דרמטיים. השינויים הם גם לא כאלה קיצוניים. אמרת לי אז  "הדברים לפעמים ממש פשוטים, בלי הרבה מחשבות. זה מה שזה." חיים פשוטים זה לסמוך על מה שאנשים אומרים לך. קשה לי, אני נהייתי ספקנית וחדורת מוטיבציה להגיע לאמת הטהורה. אך, אמרת לי שאני הרבה יוצרת בעיות איפה שאין, ולא אמורות להיות. אז מרגע זה, אני מפסיקה עם זה. נראה איך ילך לי המבצע.