שובר את הראש

אני עייף בזמן האחרון.

לא עייף במובן של רוצה ללכת לישון, גם כמובן, אבל לא זאת הכוונה.

אני עייף במובן של אני רוצה לנוח.

הרבה דברים הצליחו לי בזמן האחרון (בחסדו יתברך), אבל, כמו שאומרים האנשים לצידי, "הכל קשה".

נכון. הכל קשה.

הכל קשה ואני עייף.

ככל שאני יותר "מתערה" בעולם העסקים, מתחבר לחברות, מלווה אותן כברת דרך לא קלה ולא קצרה, אני שם לב יותר לעובדה שבשונה מרוב האנשים – אני שונה.

יש אנשים שבשבילם לעשות עסקים ולהרוויח כסף זה הדבר הפשוט ביותר בעולם.

פשוט, קמים בבקר, ועושים כסף.

ויש גם אנשים שאוהבים לחשוב שהם עושים כסף.

פשוט, קמים בבקר, וחושבים שהם עושים כסף.

אבל אותי זה לא מעניין.

כמו אראמיס (משלושת המוסקטרים) שהיה "מוסקטר לעת מצוא", גם אני אדם עובד רק "לעת מצוא", באמת באמת, מבתוכו, זה לא מעניין אותי.

גם כשהכל מצליח ונראה נהדר, באיזושהי נקודה עמוקה בפנים אני מרגיש שאני פשוט לא בנוי לזה. ולא תעזור כל החבורה שבטוחה באמת ובתמים שאני יכול. פשוט אין לי כוח.

ה' יעזור.

אני לא רק מרגיש שונה.

אני גם שונא טפשים.

אין לי כוח אליהם והם מעצבנים אותי.

כשאלהים חילק את הסבלנות-פשוט לא יכולתי לעמוד בתור...

אני ממש סובל פיסית משיחה עם אדם טיפש.

אני מתחיל לקפוץ ולצבוט את עצמי ולקלל בשקט.

אני יודע שזה לא יפה ולא מכובד ולא אומר עלי משהו יותר מדי טוב.

אבל זה אני.

מנגד, אני מאד אוהב אנשים חכמים. ואם הם תלמידי חכמים-אני ממש מתמוגג.

ואם הם למדנים ויש להם גם קצת חוש הומור, בכלל שחקתי אותה.

סדר היום שלי מורכב מהרבה עבודה וקצת לימוד שנותן לי חיות (בקובוץ או שורוק אחרי ה"י").

רק גמרא וגם קצת מוסיקה יכולים להרגיע אותי.

אחרת אני פקעת עצבים כולי.

בפרט כשאני צריך לעמוד במצבי לחץ מול טפשים.

זה הכי גרוע. כשגם אתה במצבי לחץ (שזה עיקר העבודה שלי כיום) וגם אתה צריך לעמוד בזה יחד עם טמבל.

מנגד, אני לא יכול להתלונן כי אם כולם היו מושלמים אז לא היו חברות בקשיים ואז לא הייתה לי עבודה...

אבל גם אם אדם הוא לא מושלם, עדיין הוא לא חייב להיות טיפש.

הוא יכול להיות "לא חכם", לא מוצלח, לא מחושב. אבל הוא לא חייב להיות טיפש.

בין פרח לתרח מפרידה רק אות אחת קטנה.

פעם, כשהייתי קטן, שאלתי את עצמי אם כששואלים אותי אם "הייתי ילד רע" ואני עונה "לא", אם זה נחשב שאני משקר.

כי בשפה שלי "לא" זה "כן" ומי יכול להתווכח אתי על זה? זו השפה שלי וככה המצאתי אותה!

זו בעייתה הפרטית של הגננת שדברה אתי עברית. כי היא שואלת בעברית ואני עונה באוגוסטינית, וזו בעייתה שהיא לא מדברת אוגוסטינית.

בזה לפחות אני לא אשם...

אבל גם זה ברור כי אם היא הייתה כל כך מוצלחת היא לא הייתה יוצאת גננת.

למרות שבדיעבד  זה לא ראיה כי אני כן מדבר אוגוסטינית ולא יצאתי מי יודע מה...

אבל אז לא ידעתי את זה...

בכל מקרה, זו תמיד נשארה אפיזודה אצלי בזיכרון. עד שראיתי שיש גמרא שמדברת על זה. לא משנים הפרטים, את מי שזה מעניין שילמד את הסוגיה של נדרי שגגות במסכת נדרים.

אבל אחר כך קראתי שויטגנשטיין דיבר על זה.

אז קניתי את הספר ולא הבנתי כלום...