"שמי הוא אשר לב" – הוא סיפור על ילד, בן למשפחת חסידי חב"ד, שאביו, שהנו קרוב מאד אל הרבי (מלך המשיח), מגלה לחרדתו הרבה, כי בנו בכלל לא מתעניין מחסידות, הלכה ועוד דברים, אלא דווקא באמנות.
זה לא שהוא מתמרד, להיפך, הוא משתדל ללמוד ולהיות ילד טוב כפי שהסביבה מצפה ממנו, אבל באמת באמת, זה לא מזיז לו ממטר.
הוא יתפלל בבית כנסת, אבל יזיל דמעה במוזיאון.
הספר היה ספר קלאסי טיפוסי לילד חרדי מתבגר, אבל זרזוף המספרים (בדולרים, שקלים, ובעיקר במינוסים של דולרים ושקלים) הקשור לשעות העובדה המרובות ולצרות של אחרים אותן אני מנסה לפתור, שאלות של משבר קיומי שיכול לחוות אדם, כזה שמערער את היסודות עליו בנויים חייו, התעמעמו להן והלכו.
בימים האחרונים פגשתי "אשר לב" כזה, ודווקא במסגרת העבודה (גם אמנים יכולים להיכנס לקשיים).
זו קצת תחושה של דה ז'וו. האם אפשר לעצב בגדים לנשים (עם הזקן והלבוש החרדי)? מה היחס להמוני הקליינטיות המעריצות שלו (ממועדון האלפיון העליון)? ועוד המון שאלות בסגנון.
בימים האחרונים, כשיום העבודה מסתיים (נניח ב-20:00) והחברותא עדיין לא התחיל או שכבר נגמר, אני מתיישב מול המייל וממשיך הלאה לעבוד.
וזה גרם לי לרפרף במבטי על כמה ממדפי הספרים שלי, שם ראיתי גם תמהתי, שולחן ערוך אבן העזר (המהדורה המהודרת של "מורשה להנחיל"!!) ולידו "כל העבודות של קלוד מונה (הוצ' tachen, מהדורה יקרה להחריד).
דווקא לא כ"כ מתאים לי.
מתאים לי מאד ללמוד גמרא ואח"כ לעיין בציורים שלו (הציורים האחרונים שלו של הגשר היפני עם חבצלות המים הן משהו), אבל קיימת אצלי הפרדה די ברורה באשר לסיווג השונה של הדברים.
יש גמרא, ויש קלוד מונה. הם יכולים להיות חברים טובים, אבל לעולם לא יתחתנו.
ושאלתי את עצמי מה המהות של אותה הפרדה, באיזה מקום היא נוצרת, ולמה.
אני אוהב, אהבה אמיתית, תלמידי חכמים, יש לי אליהם רגש חיבה מיוחד, אני נהנה לראות אותם, פשוטו כמשמעו, לשוחח אתם וליהנות מהטעם המיוחד של שיחה זו- "אפילו שיחת חולין של תלמיד חכם צריכה תלמוד". אחד הדברים האהובים עלי זה לבקר אדם גדול ולפרוס בפניו את השאלות והספיקות בגמרא שעלו בתקופה האחרונה (אני מקווה שגם הם נהנים...).
אבל את קלוד מונה אני לא אוהב. אני אוהב את העובדות שלו, את התפילה העצובה של ואן גוך (עורבים בשדה חיטה, ליל כוכבים), את הגאונות של פיקאסו, אני מרותק לשירה של קורט קוביין ולמיסה של באך, וויואלדי ומאהלר ועוד כל כך הרבה, אבל דוגרי- הם עצמם בכלל לא מעניינים אותי. אין לי שום הערכה אישית אליהם, ובכלל לא בא לי להכיר אותם.
חשוב לי להבהיר, ההערכה שלי לכל מיני "צדיקים" ידועים, מחלקי ברכות או קמעות או איזשהו זקן עם קפוטה וזקן ארוך שבטוח שהוא עדיף מחתיכת העוף שמונחת אצלו על הצלחת רק בגלל שאבא שלו היה עם זקן ארוך ג"כ והאבא של העוף היה בסך הכל תרנגול...נו, את כל אלו אני די מתעב.
יש בי הרגשת זלזול גורפת בכל האדמורים למיניהם, מלבד כמה יוצאים מהכלל,
אבל תלמידי חכמים שמרבים שלום בעולם, שפניהם שמחות ונוהגם עדין, חכמים וענווים שראשם שקוע בתורה? מי יכול להם?
ואפשר היה לחשוב, בסה"כ תלמיד חכם יכול לעסוק בשאלות אותן שואל פרופסור בפקולטה למשפטים, אותן סוגיות ממש, יש שאלות שממש שוות בהלכה ובמשפטים (טענת השתק וכד') ובכ"ז, זה חתיכת פרופסור מחורבן באוניברסיטה (אני לא אוהב אקדמיה) וזה יהודי של צורה.
דוגרי, מעניין להיות חרדי בעולם חילוני:
אני לא מתחיל עם בחורות.
שומר על פה נקי (יחסית, עד שהבנקים מעצבנים אותי).
ובכלל, חי בעולם אחר- בלי תוכניות ריאליטי, טלוויזיה וסתם חדשות (אני לא מעודכן בכלל).
לפני תקופה נסענו לבית המשפט באיזה חור, היה ברכב עוד מישהו דתי, ואני, שנהגתי בשיא המהירות, אחרי שתדרכתי אותו על מה שהוא צריך לומר לשופטת (אני מת עליה), דברתי אתו בדרך על איזו סוגיה שאני לומד.
החילוני שישב לידינו לא הבין מה הולך סביבו, אבל היה מצוין (ונצחנו כמו גדולים).
רחמנא ליבא בעי,
הנה לכם סיפור חסידי:
פעם הלך הבעל שם טוב (מייסד החסידות, שאבא שלו, לשם שינוי, בכלל לא היה אדמו"ר...) לרופא. אמר לו הרופא: "אתה חולה". אמר לו הבעש"ט: "נכון, אני חולה אהבה לה'".
איך הייתם מגדירים אהבה כזו? מעניין אותי מה מרסל פרוסט היה עושה מסיפור כזה.
יש סיפור שאחד מהאדמורים אמר פעם שהוא לא מאמין לאף סיפור חסידי חוץ מלסיפור על הבעש"ט, כי גם אם הוא לא היה בפועל, הוא יכול היה להיות.
ואני שואל, האם לפי זה אני לא יכול להאמין לאותו סיפור שספרו על אותו אדמור שאמר כי הוא לא מאמין לשום סיפור או שלסיפור הזה אני דווקא יכול להאמין?
:)
אכן, קושיא.
ואגב, בפוסט הקודם שלי (לפני המון זמן) השתמע כאילו אני מזלזל בגננות. אני רוצה להבהיר שזה בכלל לא נכון.
והנה, הבעש"ט עצמו היה "סייעת". באמת.
אני מבקש סליחה ומתנצל אם חלילה פגעתי במישהי/ו בעניין, מכל הלב, סליחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
