שובר את הראש

עייפות, עייפות, עייפות יקירתי...

אתמול קמתי לעבוד לפני 6, שלשום לפני 5, עייפות...18 שעות, 17, שעות, ואז 4 שעות שינה ושוב...

עבודה, עבודה, ידידתי אויבתי,

פעם חשבתי שיש עבודה ויש חיים שאחר כך, עכשיו אני רק בעבודה, אפוף בה, טובע בה, האם החיים סביבה הם חיים או לא?

אני לא חושב שבלי הנאה הייתי שורד את זה, אבל האם ההנאה ממה שאני עושה מהווה תחליף, פיצוי, לכל מה שאני מפסיד?

בשבוע שעבר חזרתי לקרוא בהופקינס, וגם ביהודה עמיחי.

לא הצלחתי להבין מה מצאתי, אז, בעמיחי, אבל הופקינס, הו, הופקינס...

יותר ויותר אני נהנה ממוסיקה שהיא כמו תפילה, שיש בה משהו ששואף לגבוה יותר, לעמוק יותר...

דווקא באמצע המירוץ, בשיא הלחץ, אני יכול לסגור הכל, להניח לטלפון (אוזן שלישית, מח שני, הצל, מרגל נודד), ולהניח לפרק השלישי של ההמרקלויאר של בטהובן להתנגן לי ברכב...כבר בתווים הראשונים של הפסנתר, בצלילי הבדולח המרהיבים, במוסיקה הזו שיש בה תמצית חיים שלמים, בנייני צלילים מרהיבים שמתפזרים כמו רסיסי גלים מסביב לגוף העירום, העייף, ומפיח בו חיות חדשה.

יש לי שתי הקלטות של גיללס, ועוד אחת של ברנדל ועוד אחת של סרקין. סרקין וברנדל עדיפים בהרבה. שמעתי גם את קמפפ, מדהים.  

מצאתי בחודשים האחרונים שתי מציאות, אחת בזכות קול המוסיקה והשניה בזכות 88 FM.

אז הנה, בדיוק חזרתי ממחסן של אחת מהחברות ובקול המוסיקה השמיעו קטע פסנתר יפיפה, מנגן מן ג'ז, שונה,  מיוחד. הקשבתי ובסוף איזו גברת נכבדה (אני מתעב את אותן גברות נכבדות) אמרה שמדובר בבחור בשם "שי מאסטרו". משם כמובן ל- UYUBE ושם מצאתי את זה:

http://www.youtube.com/watch?v=mVRGFusKJ_0

הטריו של אבישי כהן, שי מאסטרו, ועוד בחור מדהים שמתופף, עושים מוסיקה מדהימה, about a tree...

על עץ, על עץ השדה, על האדם שהוא עץ השדה...

ביום ראשון בלילה שמעתי 88 FM, שם מישהו השמיע מוסיקה מדהימה, מן תפילה חושנית, בשירה תיאטרלית ומן שילוב של רוק עם מוסיקה קלאסית. נדרכתי והקשבתי. בסוף סיפר השדרן שמדובר בשיר ששמע אותו בפעם הראשונה בהולנד, ואז הוא לא נרגע עד שמצא מי זה ששר כזה שיר...למזלי המראיין אמר את השם, וגם כאן אומר הרב utube :

http://www.youtube.com/watch?v=eI-hVuQRFOo

זה מדהים, משובח כמו יין ישן, מכובד, מבוקבק בבקבוק יוקרתי עטוף בסרט קטיפה, ובטעם אורנים חמצמץ...

הו, שנות ה- 70...שנות הזהב...

כל היום התנגן לי השיר הזה, באינספור הישיבות, בשעות הנהיגה, בעצבים ובחיוך, ובחיכוך, כל הזמן...

לשיר קורים סבסטיאן, וזו אחת התגובות שם לשיר:

my parents named me to this song :)

צדקו...

בסדר קדשים בו אני עוסק מזה מספר שנים, אין הרבה "מבינים"...

שמעתי שבאזור שלי יש אחד שדי מבין בעניין, ושאבא שלו כתב ספר לא רע על המסכתות שבסדר.

ובכן, בשמחת תורה עיינתי באותו ספר על מסכת זבחים, והחלטתי שאני צריך את הספרים על יתר המסכתות. חיפשתי ב-144 ומצאתי את הטלפון של הבן. התקשרתי אליו במוצאי החג והוא הזמין אותי לקפוץ אליו.

ובכן, אנחנו מתפללים באותו בית כנסת בשבת...

חשבתי לקפוץ לדקה ולקנות איזה ספר, יצאתי אחרי שעתיים עם חמישה...שוחחנו המון זמן, שאלתי אותו שאלות והצגנו אחד לשני חידושים שהתחדשו לנו, יצאתי מחוייך מאוזן לאוזן...הוא אפילו בקושי רצה לקחת כסף כי "מצאת חן בעיני", טוב, לפחות בעיני מישהו...

יש מצבים שפשוט אתה כל כך לחוץ, שבסוף משהו פוקע בך ואתה מפסיק להתייחס...בימים האחרונים קרה לי משהו כזה...הייתי מאד לחוץ ואחד הבוסים שלי באחד הפרויקטים שמע אותי קצת מרים קול...הוא נתן לי שיק כי "בטח אתה צריך..." רק תהיה רגוע..." לא רציתי לקחת, אפילו קצת התווכחנו, אבל הוא הכריח אותי...

אני עדיין שומע את השיר על סבסטיאן גם עכשיו, בערך בפעם העשירית...

לפעמים אני חושב על הקיסרים הרומים שלקראת סוף הקריירה פרשו לאיזה מנזר עתיק ליד חוף הים, וחיו שם בנחת, שותים טקילה לצלילי מנדולינה...שקט ושלווה, ועלי שלכת שנושרים...

אני זוכר שבזמן שעבדתי בפירמת רואי חשבון, לקחו את כל המחלקה שלנו לטיול. בסוף המסלול התכנסנו כולם במערה והמדריך סיפר לנו שכאן ישבו נזירים נוצרים כדי לפרוש מן העולם. השותף לא יכול היה שלא לפלוט משהו כמו: "בטח, ביום הם התבודדו ובלילה הביאו בחורות ועשו שמח..."

הפינה האהובה עלי בבית היא בקצה השולחן מול הסטנדר, מוקף בספרים שלי, אני מרגיש כמו בעיר מקלט, לומד, כותב, שוקט, שותק...

ואם בעיר מקלט עסקינן, אז הנה התפילה המשותפת של אהוד בנאי ואתי אנקרי בעניין:

http://www.youtube.com/watch?v=-lp2IzYyUG8

אנקרי היא מלחינה בינונית אבל פרפורמרית על.

שיהיה...