שובר את הראש

סיום של ערב

עברתי על התזרימים
(למי שלא יודע- בערך שעה אחרי חצות אפשר לראות את השינויים ביום העסקים שעכשיו
נהיה וככה לתכנן את הבוקר, לראות אם יש הפתעות וכד'), למדתי, כתבתי, שמעתי מוסיקה,

ועכשיו,
במקלחת, המשכתי את "נוטות החסד", עליו כבר כתבתי פעם. קראתי אותו פעם
אחת, ואז שוב רפרפתי על קטעים ממנו (יש דם דיונים מצויינים על מוסיקה, תאורי נוף
מדהימים), ולפני שבועיים בערך התחלתי אותו שוב מההתחלה. סתם התחשק לי.

הספר מספר את
סיפורו של מקס אואה, קצין ב- ס.ס. הגרמני, שנודד לו במרחבי המלחמה ההיא, המבעיתה,
מהצד הלא נכון של המתרס.

הוא מלווה את
יחידות האייזנץ-גרופה של הס.ס. שמלוות את כוחות הוורכמאט (הצבא הגרמני) בכיבוש רוסיה
ומחסלות את היהודים, משם הוא עובר במפתיע לקסל בסטלינגראד, המקום הענקי בו נלכדו ממיטב
כוחות הצבא הגרמני במצור הרוסי (המערכה על סטלינגרד גבתה בערך מליון וחצי חיילים
ואזרחים רוסים, ובערך חצי מליון גרמנים, ועוד כמה מאות אלפים שנפלו בשבי, רק בשביל
קנה המידה למלחמות שלנו), משם הוא עובר, כשליש מיוחד, לפקח על מדיניות הפתרון
הסופי ומתרוצץ בין מחנות ההשמדה השונים.

הנקודה העיקרית
בספר היא שאדון אואה הוא דווקא בחור די סימפטי ואפילו קצת עמקן כזה.  כשלא עובר לו הסעיף (כשזה קורה מתברר שהוא כנראה
רצח את אמו ואביו החורג, ושהוא בכלל שכב בילדותו עם אחותו בה הוא מאוהב עד כלות,
ובכדי להוכיח את אהבתו זו - הלא ממומשת יותר- הוא שוכב רק עם גברים), הוא נהנה
ממוסיקה ברמה, מבאך הגרמני ועד ראמו הצרפתי, ויש לו טעם מצוין ביינות (כנראה, בזה
אני פחות מבין) וגם בספרות הוא מבין די טוב.

הספר הזה ענק.
ענק. ענק. ומבחיל. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא-ובחזרה-ושוב בקפיצות הרולטה.

כבר כמה שנים
שאני חושב שבעצם המלחמה ההיא, האכזרית ביותר בתולדות האדם, היא למעשה מן סיפור
פנטזיה מהדרגה הראשונה, שם המחבר – הקב"ה. המו"ל והדמויות – אנחנו.

תארו לכם,
כוחות הרשע מתאגדים תחת קוסם אכזרי, מאוהב בעצמו, חולה סרטי קולנוע, בעל יצרים
מודחקים, שיש לו יכולת כמעט מיסטית לשלהב אנשים לדבוק ברעיונות שלו, בתחושות שלו,
ביחידיות שלו, והוא מאגד תחתיו ברית יחד עם כמה מהמעצמות הצבאיות הגדולות בתקופתו,
איטליה, יפן, בריה"מ לשלב כלשהו, וגם כמה כוחות חלשים יותר, ההונגרים,
הרומנים, הקרואטים והבוסנים, ואפילו את המניאק המופתי הגדול של ירושלים, ועם כל
אלו, תחת הצבא הטוב ביותר בעולם, עם הגנרלים הכי מסורים והכי איטלגנטים, הוא מתפרץ
במבוע של טרוף אקסטזי ומכניע את אויביו בכלל בלי להרגיש.

רומס את
צכסלובקיה, את חבל דנציג, מספח את אוסטריה, אחר כך כובש את פולין ובמצמוץ נוסף את
כל צרפת. אחר כך הוא נכנס באבחת מגל לרוסיה וכמעט טורף את הענק הזה בתוך קיץ אחד.
קיץ אחד בלבד.

תחת שלטונו
עושים חייליו ככל העולה על רוחם. הם רוצחים, אונסים, שורפים כפרים, מפקירים אנשים
למוות ברעב ובקור, ובעיקר, בעיקר, מתחילים להכין את הרוע הנורא מכולם...

ואז אזרחי כל
העולם מבינים שאין ברירה אלא להתאגד, תחת שלושה מנהיגים עיקריים, שכל אחד בא
ממדינה שונה, מתרבות אחרת, קוסם אחד חולה פוליו, איש זקן בעל יכולת נאום מכושפת,
ואחד שהוא החרא הגדול ביותר בעולם, הרוצח הגדול בהיסטוריה, שלעת עתה ומתוך הדחף
לשרוד, פשוט מסכים לחבור לכוחות ה"אור", כדי שיעזרו לו להילחם יחד כולם –
נגד כוחות הרוע.

אני חושב שרק
אלהים יכול לטוות כזו עלילה, מלאה, סיפור שאורך 5 שנים תמימות.

ואדון אואה
שלנו, מייצג, כמה גרוטסקי, דווקא את כוחות הרוע.

וכאן מתחילה השאלה.

למה?

למה להיות רע?

אדון אואה הוא
אנטישמי, אין ספק בכך. אבל גם הוא, כקצין מלווה בבי יאר – לא ממש מצליח לירות
בנערה צעירה שמסתכלת עליו ובעיניה רק שואלת – למה?

אבל בכל זאת
הוא ירה בה. ורצח אותה. וזרק אותה לתעלת אותה חפרו הנידונים הקודמים. עוד אחת
בסריה של עשרות אלפים שהם רצחו שם, בעיר אחת באוקראינה.

לאואה יש
תאוריה נציונאל סוציאליסטית מלאה, ברורה, הוא לא סתם מן אנטישמי עצבני.

כשאחד הקצינים
מכה יהודים למוות באלה, מרוצץ להם את המוח, הוא אפילו דורש ממנו להפסיק, ולירות
בהם כמו שצריך. לא להתאכזר. בתאוריה הנאצית בכלל לא צריך לשנוא יהודים. צריך
להשמיד אותם. בלי כעס וגם בלי רחמים.

באמת תודה.

ומכאן ממשיכה שיטת
הסרט הנע.

מחנות ההשמדה
לא הוקמו רק כדי למקסם את השיטה, הם הוקמו כי לאדונים הנכבדים היה קשה. היה קשה
להם לירות בנשים וילדים. לראות את המוח שלהם מתפקע על המגפיים שלהם. אז הם נתנו
לחיילים שנאפס ואלכוהול לשתות.

אבל זו לא
שיטה. אז העדיפו להרחיק "מגע אדם" מהרג האדם.

זה מטריף אותי,
זה מחליא אותי, זה מהמם אותי.

אני סופר שני
ספרים שקראתי שדנים בשאלה, למה בעצם גרמניה לא ניצחה במלחמה ההיא. יש כאלו שמונים
טעויות קשות באסטרטגיה הכללית שניהלו הגרמנים, בכמויות המטוסים שייצרו, בבעיית
המיכון עליה לא הצליחה להתגבר.

אחרים טוענים
שהיו שגיאות הרות גורל בניהול המלחמה עצמה. סטלינגראד, קורסק, איטליה, נורמנדי.
היטלר לא שעה לעצות הגנרלים שלו, למאנשטיין, לגודריאן, לרומל.

אולי.

אבל מאיפה נבע
הרוע הזה?

האם יש קשר בין
אותו רוע לדרך בה נוהלה המלחמה?

אני מתכוון,
אני כשיושב על הכורסה, קורא שגרמניה ייצרה פחות טנקים מרוסיה, אבל מנגד לגרמנים היה
נשק נ.ט. יותר טוב מלאמריקנים.

מצוין. יפה
מאד.

אבל מישהו שם
שניהל את המלחמה היה בטוח שלוחם גרמני עדיף על פני כל ינקי דודל מסכן מניו יורק וינצח
אותו בכל קרב. ובטח את הסלאבי הרוסי.

אבל אני, על
אותה הכרוסה, לא יודע לכמת "בכמה" עדיף הגרמני על האמריקני בשדה הקרב.
יחס של אחד לשניים? אחד למאה?

והשאלה שלי היא
האם האדונים הגרמניים חשבו באותה דרך "רציונאלית" שאני חושב?

האם המח התנתק
עד כדי כך מהלב?

האם יש קשר בין
הדברים? או שמדובר בשתי סוגיות נפרדות?

האם כל קצין
ס.ס היה רוצח אמיתי כזה, מטורף, עם עיניים דלוקות ושדים מתחת למיטה והקצין בצבא
היה גרמני נטול רגשות, מן מכונת מלחמה מיכאנית?

אבל הנאצים היו
ברובם אנשים נשואים. הס, מפקד אושוויץ, גידל משפחה למופת. עם אישה וילדים שחיו
חיים מלאים ממש ליד המחנה (אושוויץ היה גדול כמו עיר קטנה). הוא טען שבכלל לא היה
אנטישמי.

והסכים שהגיע
לו למות. ובאמת תלו אותו.

שזה באמת יפה,
אבל לא עונה על השאלה.

למה?

רוב הקצינים
באייזנצגרופה היו משפטנים, רובם עם תואר דוקטור.

זה לא שהימלר
גייס את כל הרוצחים מבתי הכלא של גרמניה ושלח אותם להמשיך במסלול לרוסיה.

קצין ס.ס. שלא
עמד נפשית במשימה "הרת הגורל" פשוט נשלח הביתה לתפקיד אחר. בכלל לא היית
חייב לרצוח יהודים.

אבל זה תרם
לקידום.

פעם קראתי ספר,
נראה לי שקראו לו משהו כמו הרהורים על מאה הרת גורל או משהו כזה. הוא טען שהזניחה
של הדת בתחילת המאה העשרים הובילה לחיפוש אחר דת אחרת, דת של בני אדם, קומניזם,
פאשיזם, ואלי אפילו קאפיטלזים?

בספר הזה,
נוטות החסד הזה, הספר הטוב ביותר שקראתי בשנים האחרונות וגם הקשה ביותר והמבחיל
ביותר, הדמויות מוצגות כדתיות למעשה. גם אם לא בשם.

הימלר פקד על
צבא של מאות אלפים, אבל כשהוא הגיע לפקד בשדה הקרב (אני חושב שבשלהי 1944 או תחילת
1945 הוא קיבל פיקוד על איזו חטיבה) בתוך מס' שעות הבין שאין לו מושג איך
"עושים את זה" ופשוט ברח לו בחזרה למשרד.

הוא ניהל את
ההשמדה היהודית, ואת המטה הכלכלי של הס.ס (זה היה ארגון מאד מאד עשיר, הם סחרו
בהמון שערות של יהודים ובחפצים שנבזזו מהם לפני תאי הגזים וגם במחצבים באדמות
שכבשו ובעוד דברים), והוא חיפש נואשות כל מחקר שיאושש מדעית מהי בעצם זהות
"ארית". וגם את מפעל הנישואים של הס.ס (לשמור על הגזע), ובדיקות יחס
ועוד ועוד. הוא לא בדיוק חשב כמונו. היו לו תאוריות. היו לו יומרות.

הוא ניהל אינקוויזיציה
אמיתית. קבלת ההחלטות שלו הייתה כלולה בתוך הדת שהוא המציא. פחות או יותר.

ה

אם בזה יש תשובה?

האם עד כדי כך
היא עוצמת הדת?

ומזה אומר
עליה?

בספר עולה טענה
של איזה גרמני אחד, חשוב מאד ועשיר מאד, שלמעשה היהודים הם הפאשיסטים הראשונים.
הרעיון של אומה גזעית שחייבת "מרחב מחיה" הוא המצאה יהודית.

נשמע מוזר?

ואם אצטט לכם
משפט שאומר: "עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל" זה יישמע יותר טוב?

זה בדיוק אותו
דבר.

האם הפאשיזם
הוליד את הנאצים? האם זוהי תולדה הכרחית?

אני לא יודע.

אני יכול לומר
בהחלט שאחת הסיבות שאני לא סובל את הרעיונות של ציונות הדתית זה הדבקות הזו שלה
ב"נפש האומה" וב"אדמת הקודש" (להבדיל כמובן אלף אלפי הבדלות
מהאנשים היקרים שמעל הפדחת שמים כפיה סרוגה, אני מדבר על הרעיון, לא על האנשים).

אבל אם הגרמנים
גם הם אומה הגונה והגיונית, שרק נסיבות היסטוריה לא ברורות דרדרו אותה לאן שדרדרה,
האם זה יכול לחול עלינו?

האם בתוך 100
יהודים יש יותר אנשים נחמדים מאשר בתוך קבוצה של 100 גרמנים? כן? ומה לגבי 100
ויטנאמים או יפנים או סינים? או, תסלחו לי, פלסטינים?

מה אומרת
המלחמה הזאת עלינו, בני האדם, אנחנו, ההומו סאפיינס, ילידי השיפנזות, ילידי
הכוכבון הקטן הזה, כדור הפלאפל הקטן והדחוס, שנקרא כדור הארץ?

אני חושב המון
על המלחמה ההיא, כבר הרבה שנים, ועדיין לא מצליח להתגבש על משהו מסודר.

אבל אני בטוח
שהמפתח האמיתי להבנה של אותה תקופה רצופת כאב, היא במקום שבו מתחברת השואה למלחמה.
אני מתכוון, בקיצור נמרץ, לשאלה האם אותו המניע המוזר לרצוח עם שלם על לא עוול
בכפו, הוא אותו שהניע ללכת ולכבוש את העולם, או שמדובר בשני נושאים שונים, מלחמה לחוד
ושואה לחוד.

ואל תספרו לי
שהצבא הגרמני היה צבא רגיל ורק הס.ס היו רוצחים.

חברים, זה לא
נכון.

הם היו כולם
אותו זבל. כולם.

מי יתן נחיה
כולנו שנים טובות וארוכות, שים מתוקות ופוריות, בשנות חיינו על האדמה הזאת.

וכמו שאמר פעם
הרבי מגור, "נולדים ומתים, ואם בדרך חוטפים איזה דף גמרא, אז כבר טוב!"

הוא צודק. אז
כבר טוב.

אלהים מה השעה

03:28.