ביום ראשון הייתה החתונה...עבדתי כמו חמור עד שמונה בערב, אחר כך פיזזתי ותיזזתי כנער עול ימים...טוב, זו לא הייתה מוסיקה חסידית רגילה(איכס), היה אחד בשם סיני תור ששר והתברר לי שהמוסיקה שלו בכלל לא רעה. אפשר לומר שאפילו די טובה.
הקטע המוזר היה שבכל הפתיחים זיהיתי את צליל הגיטרה של משינה, במיוחד מהדיסק האחרון, אני מתכוון, זה שאחריו הם התפרקו (היא יפה היא ילדה, אתה אמרת, שרה השכינה), קצת מוזר, כשהוא התחיל שיר יכולתי לזהות משהו של משינה, ואז הוא העביר את זה למין מקום אחר...
אבל זה היה ממש בסדר.
וכולם רקדו וקפצו ונהנו, וגם אני קפצתי ורקדתי ונהנתי...היה נהדר...
אבל אחר כך לא הצלחתי להירדם.
תמיד זה קורה לי, שילוב של אנשים אהובים ומוסיקה טובה לא נותן לי לישון. אף פעם.
וגם לא הפסקתי להיות מרוצה מזה ששני החבר'ה האלה התחתנו בסוף. הם פשוט עשר.
אבל כל זה לא עזר לי לישון...
אז קראתי יהודה עמיחי, שמעתי את אליוט סמית' וברי סחרוף ובטהובן-שומדבר- לא הצלחתי להירדם. או אז התחילו המחשבות לנדוד...כרגיל...הרי הן לפניכן/ם:
הצעד הראשון היה שהפסקתי להדחיק את העובדה שראש השנה מתקרב.
הצעד השני היה שנזכרתי שזה אמור להיות יום דין, שספרי חיים ומתים פתוחים לפניו...טוב, לא נעים...
הצעד השלישי היה ששאלתי את עצמי אם מטריד אותי במיוחד להיות כתוב בספרי המתים, ולא השליתי את עצמי, דוגרי, לא ממש אכפת לי.
אחר כך המוח איבד שליטה, ואמרתי לעצמי, טוב אוגוסטינוס, נניח שאלהים באמת מחליט לפגוש אותך אחד על אחד, על איזה כוס קפה הפוך, סתם כי נמאס לו מהבלוג הדפוק שלך (אין לי מה לומר, צודק במאה אחוז) ועוד כמה פרטים שוליים...מה אז גבר?
התחלתי לחשוב את מי בעצם בא לי לפגוש שם, למעלה, מעל העננים, בין משק כנפי המלאכים. את מי באמת?
האמת היא, עכשיו כשאני חושב על זה, בטח הוא יאמר לי משהו בסגנון:
"טוב אוגסטינוס, תכל'ס, עד עכשיו שלוש פעמים ביום אתה ניקצת לי בשכל, ואני הייתי צריך להקשיב, ובשבתות אפילו יותר, ודיברת וכתבת והרעשת, אז אולי עכשיו אני אדבר קצת ואתה תקשיב ותשתוק?"
ואני אענה לו: "מיסטר אלהים, כאן אוגוסטינוס, אם באמת היית מקשיב לי, לא הייתי כאן עכשיו."
טוב, אז זהו לבינתיים. איך כל זה נראה לכם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
