לפעמים אני פשוט לא מבין את החברים שלי.
אני לא מצליח להבין למה הדודות הזקנות, שלא מתיימרות להכיר אותי או משהו, מציעות לי מישהי וזה הולך בסדר גמור, הן כבר קלטו מזמן שהן לא מבינות אותי, אז כל מה שנותר זה למצוא עוד מישהי מוזרה ושלום, ודוקא חברים שלי שחושבים שהם מכירים את "פנימיות הנפש שלי (עלאק)", מציעים לי בנות בלי שום קשר אלי, ועוד מספרים לי שהם כבר תופרים חליפות...
יכולתי לשרוף את העולם מרוב כעס.
אני לא מבין למה אנשים רוצים לשלול ממני את החופש שלי, החופש לחשוב ולצחוק ולהרגיש, החופש לצאת מהמסגרת שמעולם לא הייתי בה ולעולם לא אכנס.
הם מקנאים שיש לי אומץ?
הם סתם לא מבינים?
אני סתם לא מבין?
שנים על גבי שנים הגברת יוצאת עם בנים, כנראה אין לה שום חשק לראות אותי, בסדר גמור, אז תגידי לא, לא הכריחו אותך, לא חייבו אותך, הכל בא מבחירה חופשית.
תוך שתי דקות בערך שנינו הבנו ששום דבר לא ייצא מזה, אבל גם אם בשביל הנימוס-חייכי, מה אכפת לך?
שוחחי, דברי, תצחקי, זה לא עולה לך כסף, גם לא אנרגיה. אם אנחנו כבר כאן, אז אולי לפחות נהנה?
עבדתי עם דתיים, חילונים, בנים, בנות, ישראלים, אמריקאים, אנגלים ואפילו סינגפורים. מכולם למדתי שאנגלית וחיוך הן שפות אוניברסליות. אז מה הסיפור הגדול?
"קל הרבה יותר, לחייך ביחד" (בערך רמי וריטה, בזמנים טובים יותר).
אני לא מצליח להבין למה אנשים חושבים שבגלל שאני שכלתן וחושב אז כנראה שאין לי רגשות.
אני לא מצליח להבין למה אנשים חושבים שבגלל שאני לא משיב למבטים שננעצים בי ולא מנבל את הפה אז אני כנראה הומו או נזיר ולכן אפשר להציע לי בחורה שנראית ממש רע, לא מוכנה להביע רגש כלשהו ושחיה את חייה בבועה חרדית קטנה וחונקת שממנה היא לא מוכנה לצאת, גם לא להרים את הראש, אפילו לא קצת...טיפל'ה...
המצב היה כל כך קשה שלמרות שעבדתי אחר כך ושמעתי מוסיקה, לא הצלחתי לחייך אפילו מסיינפלד.
אני שונא אנשים חסרי חיים וחוש הומור.
ולה עצמה- את לא צריכה להתיישב במרחק שלוש וחצי מטר ממני, עם איך שאת נראית, גם אם תשבי עלי לא יקרה כלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
