הקריאה מומלצת אך ורק לבעלי חוש הומור נדיר במיוחד
(לא שאני כזה אבל מישהו צריך לכתוב..)
החסרון הבולט שלי, לטעמי כמובן, ושלדעתי אם הייתי מתמודד אתו כמו גבר הייתי כבר במקום אחר לגמרי-הוא האהבה שלי לאסתטיקה. כן כן, אני אוהב יופי.
אשה נאה (בינתיים בחיפושים), דירה נאה (כנ"ל) וכלים נאים (כנ"ל כנ"ל)-מרחיבים את דעתי הרחבה עד להתפוצצות...
האהבה שלי ללימודים והצמאון לידע, מושתקת, ולא פעם אחת, מהתאווה הזאת ליופי.
כה זה בחיים. אין שלימות.
לפעמים אני פשוט מקנא באנשי הוותיקן, ישו שלהם נצלב בתחתוני סבא לבנים ופשוטים, או בסוג כזה או אחר של פאמפרס, ואילו הם-יושבים וחושבים ליד ציורים של מיכאלואנג'לו, לבושים במין שמלות אדומות והכל מלא באמנות מדהימה- פשוט ברי מזל.
יותר מזה, הם גם לומדים פילוסופיה והיסטוריה ודתות, יש להם בוותיקאן ממש תואר כזה- פשוט חיים בסטייל.
ואני אפילו לא מתחיל להכנס לעניין שהם מתפללים עם מוסיקה של באך ומוצארט ואנחנו עם קרליבך-אם אני הייתי אלהים-אהמממ...אתם לא רוצים שאני אמשיך...
אוי ווי
או ווי בוי
המזל שלי הוא ש-
1. אני לא מחוייב בנדר הפרישות כך שלפחות באופן פוטנציאלי...
2. לי יש גמרא ולהם אין. וגמרא אני אוהב יותר מהכל.
בום בום, סוף פסוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
