שובר את הראש

אני לא בטוח שאני עושה בשכל עכשיו, יתכן מאד שאנשים לא יאהבו את מה שתיכף יהיה כתוב כאן למטה, אבל...טוב, אני כותב בכל מקרה ומבקש סליחה מראש מכולם, באמת.

הכל התחיל מזה שבליל שבת התפללתי בכותל. בשבילי, הכותל הוא מקום מועד לסיבוכים. זה מתחיל מזה שכצמחוני מגיל שבע, קצת קשה לי עם כל סיפורי הקורבנות, הדבר הכי קרוב לעבודת המקדש שעשיתי בחיים הייתה התזת K-300 על קן נמלים... אז מה אקריב בבית המקדש, שניצל טבעול? (האמת היא שאפשר מנחות.) מצד שני, המסכתות האהובות עלי הן מסכתות של קדשים, פסחים ויומא (איזה כיף שאני בן ולמדתי בישיבה).

זה כמו הרמב"ם שהיה הראשון שפסק להלכה את דיני המקדש אבל כתב במורה שזה בכלל מין משהו בדיעבד וכלל לא נחוץ...אז אני לא לבד בסירה הזו...

אבל לא זו הנקודה.

הנקודה היא שהיו כ"כ הרבה אנשים, אלפים על גבי אלפים, וכך, כמו תמיד בקהל אנשים, אוגוסטינוס בקושי התפלל, הוא פשוט בהה ובהה, עמדתי והסתכלתי על האנשים וחשבתי לי ש-

לא נעים, אבל חלק מהגברים החרדיים פשוט לא נראים לי גבריים. ממש לא יפה, תאמרו אפילו אנטישמי, אבל הם פשוט לא נראים. אולי זה השילוב של הזקן והפיאות ואי ההקפדה על אסתטיקה, לא יודע, כנראה הכל ביחד.

אבל בעוד שתודה לאל, הדאגה לאיך הבנים נראים לא ממש מטרידה אותי, שמתי לב לעוד משהו-

חלק מהבנות הדתיות לאומיות לא נראות כל כך נשיות. אני מבקש סליחה, הן יכולות להיות יפהפיות, עדינות ומדהימות (הן באמת כאלה), אבל יש מין קו כזה של חספוס שפשוט צורם קצת...לא יודע איך להסביר את זה...

ואז ענן גדול ואפור האפיל על שמי לבי, אורות השבת התערבלו ונמוגו וערפל עצוב רבץ בי וחנק,

חשבתי על כל המאורעות שקרו לנו לפני שנים מעטות וכבר הספקנו לשכוח, על הפיגועים, על הדרכים באזורי ההתנחלויות, במשך שנים נרצחו אנשים נשים וטף בכל יום כמעט, על הצער והסבל והשכול, על המשפחות שהתמוטטו, על אנשים שנרצחו, נפצעו, התייתמו, מצאו עצמם קטועי איברים ביום בהיר אחד.

פלא שמרגישים חספוס?

חשבתי על אחיי הלומדים בישיבות ובכוללים, שמתפרנסים (או שלא) מאלפיים ש"ח בחודש, כשאין כסף ללחם אז מה פתאום שיהיה לבגדים? לחדר כושר?     

אני יודע שאני לא מסכים עם הדרך והשיטה, שאני חושב אחרת, אני לא אדם של קבוצות, אבל סתם לגלגל בקורת זו גם לא חוכמה, "כולנו בני איש אחד נחנו".

הלואי ולכולנו היה טוב יותר

הלואי ולכולנו יהיה טוב יותר

יש לי רק שאלה לאותם אלו שמתיימרים לדעת הכל וחושבים שבכיס החליפה שלהם מצויות כל התשובות לכל השאלות שבעולם:

ממבט לאחור, זה היה פייר לומר לאנשים שיהיה בסדר (לא תהיה התנקות, רוצו לגור במקומות מסוכנים) ואחר כך כשקרה מה שקרה להפקיר אותם לאנחות ולהמשיך הלאה כאלו כלום לא קרה?

ממבט לאחור, זה היה פייר לספר לאנשים שלא צריך לדאוג לפרנסה, שאפשר להביא ילד כל שנה, שכל אדם בנוי רק ללימוד, ואחר כך להפקיר אותם כשהתא המשפחתי שלהם מתרסק לרסיסים? ועוד להאשים אותם בזה?

אז מה אם להם אין ישיבה שאפשר לחלוב אותה לצרכיהם הפרטיים?

אפילו את אלהים אי אפשר להאשים הפעם, זה לא פייר להאשים אותו בטעויות שלנו, זה ילדותי לא לדעת לקחת אחריות...

וכך אחרי הסעודה, השתמשתי בתרופה החזקה ביותר שלי נגד האבסורד של הקיום, פתחתי גמרא קטנה והמשכתי ללמוד (סנהדרין בדף ט והלאה, יש שם שאלה עם בערך 10 תירוצים, רק שיש מחלוקת רש"י ור"ת מה השאלה... אז צריך ללמוד את כל הסוגיא פעמיים, לפי רשי" ולפי ר"ת, ושוב, תודה רבה רבה לישיבה.)

אתם רואים, הפוסט הזה ממש לא מתאים לסוכות ואוגוסטינוס כנראה לא מתאים לכותל...

שיהיה חג שמח וסליחה שוב אם פגעתי במישהו. אני מתנצל.