שובר את הראש

אין לי כוח יותר לחכות לך, זו שאני אוהב,

ואין לי מושג מיהי, ואני לא מכיר אותה,

או שכן אבל לא יודע שאותה אני אוהב.

מיום ליום כוחותיי כלים ונמוגים,

מזה שבועות אני לא מצליח לאכול, לא מצליח לישון,

עצביי חשופים, מתוחים מדי,

רגישים ומתפקעים, אין בשר שחופה עליהם יותר.

התעייפתי,

מרגיש כבד ואין לי כוח להתמודד.

צל ארוך מוטל על נשמתי,

מסתיר את האורות כולם.

לא יודע מי את, אחותי כלה,

כבר שאלתי את השומרים הסובבים בעיר,

אך הם לא שמעו עלייך,

לא ידעו מי את או כיצד את נראית,

ואני כבר עייף.

עייף מחיפושים,

מתהיות,

מאמוציות,

מצער,

ממחשבות נוגות.

סערת רגשות עולה בי, ואני- שכחתי איך שוחים.

נמאסה עלי מסיכת הבטחון העצמי שתמיד אני עוטה עלי, השליטה העצמית האבסולוטית על כל שריר ותיו.

כעני העומד בפתח, אני מתחנן ללילה שליו אחד, לשינה מתוקה ועמוקה, לביחד פצפון,

ליותר מזה כבר אין לי כוח לרצות,

עייף מדי.

מתי יעלה השחר וקול התור יישמע בליבנו?

מתי יבוא אלהים ויאמר שכבר הגיע זמן של שחרית, של אור?

אני רועד מפחד מהמחשבה שאנשים שמכירים אותי יקראו את הפוסט הזה, אבל האצבעות רוצות לכתוב, זה לא קשור אלי.