תחת יקר, שלומך יסגה בטוב.
זה זמן רק בו אני חושב עליך, יקירי, מהרהר בך זמן ועוד זמן, בך, בנקודת מהותך, וככל שאותו זמן מדובר עובר, כך גוברים בי רגשות ההערצה, ההתפעלות ועוד דברים טובים כאלו בסגנון.
מיום הולדתי ועד עכשיו, תמיד אתה מלווה אותי בדרכך השקטה (לרוב...), הצנועה, התומכת, והנעימה.
מעולם לא ביקשת את אור הזרקורים, מעולם לא דרשת תשומת לב מיוחדת, אדרבה, ישבת לך בשקט ועשית את מלאכתך- מלאכת הקודש, "בכל זמן ועת, וככל שיהיה חפץ תחת המעיים".
תמיד עמדת לשירותי, שבעה ימים בשבוע, שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה, ללא לאות, כמעט ללא שביתות.
מעולם לא ביקשת דבר, מעולם לא דרשת משהו בתמורה.
בעוד יתר איבריי באים אלי כל היום בטענות ובמענות, המוח דורש חוכמה, הלב דורש אהבה, האוזניים מוסיקה והנשמה גמרא, זה בשלו וזה בשלו, אתה עושה את עבודתך, כעבד כנעני או נרצע, במסירות רחומה, ללא לאות, כמו סינדרלה ללא הפיה הטובה (אהלן לך!!), כמו הקרפדה ללא הנסיך, כמו החיה ללא היפה. אינך זקוק לכלום, "התחת פולט לשובע נפשו".
הו, תחת, הו ישבן, הו עכוז, צדיק אתה, כמה שמות ניתנו לך, בכמה תארים כינו אותך, וכולם הפכו ללעג ולקלס. תמיד צחקו עליך, ירדו עליך, אמרו שאין בך ולא כלום, שלעולם אתה מאחורה- אף פעם לא על הבמה, תמיד מאחורי הקלעים.
ואתה- כשגלשנו כילדים במגלשה- עליך גלשנו.
כשישבנו ולמדנו א' ב'- עליך ישבנו, ועד היום, אנחנו יושבים ויושבים, כפויי טובה שכמותנו- עליך.
לא על מלאך,
לא על שרף
לא על משלחת מלאכים רעים,
רק עליך ועליך ללא כל הפוגה.
זוכר אני את הימים בהם עביתי וכשיתי, בהם אתה התרחבת והלכת, יחד עם תאומתך הכרס המהוללת, כמה התעצבנתי, כמה כעסתי, מה לא עשיתי כדי להקטין אותך.
לא על לשוני כעסתי, שאכלה כה הרבה. לא על קיבתי שעיכלה את הכל.
עליך כעסתי, וצר לי על כך, אני מתבייש בעצמי, אני חושב שבסופו של חשבון, דווקא אתה יצאת גדול.
מודה אני ומתוודה, בלב נכמר וברגשות אשמה עמוקים, כן כן, אפילו כשקראתי שגם בקבלה יש "בחינת תחת", גם אז המוח הוא זה שנהנה לו מהמידע, העיניים מהקריאה, הנשמה מעילויה, ואתה- אתה המשכת לשמש כריפוד ביני לבין הכיסא החורק.
אבל כעת, הו, תחת יקר שלי, חמדת ליבי ונשמתי, בעת רצון זו, כשבאת הרחק מארץ רחוקה, מרחק ת"ק פרסאות על ת"ק פרסאות, לבקר אותי, אותנו, את כולנו.
כעת, כשכולנו שבים את תשובת המשקל, פורסים שטיחים אדומים לפניך, מלקקים לך, זוחלים ברעידה תחתיך, הוד ישבנותך, מראים לך את נפלאות ארצנו, את חומות עיר קודשנו בשעת הזריחה, פורסים אלפי שוטרים מגעילים תחת דגלים מתנופפים לבל יקרה לך משהו, חלילה, ובצדק, מי לא מתקנא בך כהיום הזה, רוצה גם אני, עבדך הנאמן, בדחילו ורחימו, בבלוג שמח זה, לקבל את שתי גומותיך באהבה ובאחווה, לבקש את סליחתך על חיים של ניכור, לפרסם קבל עם ועדה את בושתי, את לחיי המסמיקות, את העלבון הצורב, כעת, משהתברר לחלוטין, שיותר מהמוח והלב, יותר מהעין והז- (השלימו את החרוז לבד), אתה, ישבן נלבב, תחת מאיר עיניים, אתה החשוב מכולם, היקר והמשומר, כי אכן זוהי מסקנתי הסופית מהדרך בה ה' יתברך הראה לנו את דרכו הצודקת בעולם: אתה הצדיק ואני ועמי הרשעים!!
כי אתה, הו, אתה, עיניי זולגות דמעות שימחה ואושר מהמחשבה על שמך,ליבי מתרונן בקרבי מקרבתך, אתה הוא, תחת יקירי, הוד מעלתך העכוז,
אתה הוא המלך!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
