שובר את הראש

"אני בוכה עכשיו, לפעמים אני כל כך אישה".

עד היום המייל הזה שקבלתי עומד מול עיניי.

עד היום הפצע לא הגליד. הוא כנראה גם לא יגליד לעולם.

יש משהו באהבה ראשונה שכבר לא יהיה באחרת.

לכל אהבה יש טעם מיוחד, מזוכך ומזוג משלו, אבל האהבה הראשונה היא זו שלעולם לא תישכח, כי היא, כמו המן, כוללת באיזשהו מקום את כל הטעמים כולם.

לפעמים אני מרגיש כל כך מגוחך, שדברים אותם שכחתי צפים ועולים פתאום, זכר המעשים בא לפניי, רגשות אותם הזנחתי, אותם השכחתי, ניגשים אלי, שאגיד עליהם קדיש, אולי גם אלמד פרק משניות.

משהו מת אצלי מאז אותה תקופה, ואני לא מתכוון לערימת הקילוגרמים שהפסדתי. זו, כנראה, הייתה התקופה הקשה בחיי, כשהחברים בעבודה ניגשו לשאול אם הכל בבסדר וכולם בריאים בבית, כשאיכשהו עוד מצאתי את הכוחות להשלים את הדוח הרבעוני בזמן.

בשבילי, קיץ 2006 הוא לא הקיץ של מלחמת לבנון, כשיחד צפינו במסוקים, בצל שהפרופלורים יצרו על גלי הים. כי את הכאב על המלחמה הזו כאבתי מיד, את הכאב בכך שאני עובד לי במשרד ומטייל על חוף הים כשחבריי נלחמים שם לשוא. הכאב שאולי לא הייתי צריך לשמוע למי ששמעתי וכן להתגייס, אז, לפני שנהיה מאוחר מדי. 

אבל זה היה כאב זול, כאב שהיה, כאב שהובן, כאב שקיבל את המלים שלו, שתוייג ונשמר בזיכרון בתיקיית "זכרונות המלחמה והמוות והשכול".

את הכאב של המייל הזה, של מיילים דומים ושיחות ללא הפוגה, ללא רחם, כלל לא ידעתי איך לבלוע.

לא תורגלתי מעולם בדבר כזה, הייתי כמו אותו כושי זקן מניו אורלינס שמצא את עצמו עירום ועריה לבדו בהוריקן.

מעולם לא קראתי בספרים על עוצמות העצב,

מעולם לא שמעתי שאהיה שובר גלים,

שובר גלי עצב, גלי כעס, גלי אימה וחושך, גלי קטב מרירי, שמתדפקים אצלי, שמבקשים מזור ונחמה. ותשובה.

לא היה לי.

לא היה לי כמעט עם מי לדבר, לא היה לי עם מי לשוחח. עד היום לא ממש הבנתי מה קרה אז, כשברחתי מהמשרד ונשכבתי במיטה, כשהדבר היחיד אותו יכולתי לעשות היה להקשיב לזמזום המזגן.  

אז הים קפא.

כבפקודה, הגלים שהתרוממו קפאו באבחת רגע, מישהו אצלי בפיקוד המוח החליט שעוד יום יומיים כאלו- ואני לא אחזיק מעמד. בגשמיות, אני מתכוון.

אבל היה לכך מחיר, אותו עד היום אני משלם, וברבית קצוצה.

צר לי, יש בי רגשות אשמה, רגשות שמעולם לא הסתרתי.

אני יודע שכל שופט היה מוציא אותי זכאי, טהור, חף מכל עוון. זכאי מחוסר אשמה מוחלטת, לא מחוסר ראיות.

צר לי גם על זה.

ביום ראשון דברתי עם חברה טובה, רווקה מושבעת מהמשרד הקודם שהתארסה. דברנו על המשמעות והקושי שבהפיכת ה"אני" לאנחנו". אמרתי לה שעד היום אני מתגעגע לעצמי כפי שהייתי אז, מחוייך, מפוייס, תומך ומעניק, ועיקר העיקרים- אוהב. אפילו בלי לדעת.

לכל זה אני מתגעגע, אבל אליה אני לא.  

צר לי כל כך, על הידיעה הברורה והחדה שזה לא היה נכון, כל זה, ושכבר לא ממש אכפת לי.

צר לי שלא יכולתי לתת יותר מעצמי, אפילו אולי, להקריב מעצמי, את עצמי, בשבילך.

אבל לא יכולתי.

צר לי על המייל שכתבת לי, על השיחות ששוחחנו, על הכאב והדמעות שהורדנו, כל אחד לבדו, במסתרים תבכה נפשי.

אני רוצה שיהיה לך טוב בחיים, אני מתפלל על זה, זה חשוב לי,

אני גם אומר קדיש על החתיכה מהלב שנחתכה. קדיש על עצמי. 

צר לי,

באמת באמת באמת.

אני לא מת על הסימפוניה התשיעית של בטהובן. לודוויג ואן לרוב אהב בסימפוניות שלו מוסיקה הרואית, אגרסיבית, שלימה עם עצמה.

לי אין כוחות לכל זה. ואני גם שונא יומרה.

אבל הפרק השלישי בסימפוניה מדהים. הוא כל כך עדין ופסטוראלי, השילוב של כלי המיתר עם כלי הנשיפה פשוט מערבב את הנשמה במין קוקטייל כזה שהיא לא יכולה שלא להסניף.

יש שם גם מין קטע כזה, אני חושב, שהמון פעמים את הנושא שרים (לא מנגנים, שרים!) הכלים הנמוכים כמו הצ'לי והבסון, בעוד הכלים הגבוהים, הכינורות וחלילי הצד, מלווים אותם. לא בדקתי את הפרטיטורה אבל אני כמעט בטוח שזה נכון.

מדהים.

זה פרק חם מאד, מחבק בעדינות, מרטיט את הנפש ומעלה אותה מעלה מעלה.

המוסיקה גם נורא זורמת, הכל שם נכון כל כך ונעים.

ורך. כמעט עד הסוף, כשלפתע האווירה הופכת לנורא חגיגית לפני שכולם יתחילו לצרוח את ה"אודה לשימחה" הידועה כל כך.

הביצוע של טוסקניני רושף האש דווקא פחות לטעמי בפרק הספציפי הזה. קובילק הגבר התותח פשוט עושה את זה. חגיגה לאוזניים.

קורה לכם שאתם עושים משהו, נניח, משוחחים עם מישהו או לומדים, ובראש אתם בכלל מקשיבים למוסיקה, ממש שומעים איך היצירה מתפתחת, כאילו מישו שם עכשיו את הדיסק?

שבת שלום מתוקים, תאכלו קרמבו ותיזהרו שלא תבלעו חלק מהעטיפה כי זה ממש מסוכן לקיבה, זה וגם הפוסטים המלנכוליים שלי...